למשימה של sicret

המשימה של סיקרט הייתה לכתוב על מה שיקרה בעוד 20\15\10 שנים… אז הנה, זה מה שאני כותבת.
כתבתי על מה שיקרה לי בעוד 10 שנים- בגיל 22.

"את מוכנה למבחן הזה?" שאלה אותי מאיה, הנדתי בראשי. הרוח הקרירה של הסתיו בבוסטון גרמה לי לצמרמורת. מאיה חייכה וטפחה על שכמי. הנדתי בראשי היתר תקיפות.הרכנתי אותו ונאחזתי בספרים שבהם החזקתי בכול הכוח. כאילו הם חלק ממני.
"תרגעי!" אמרה מאיה במין קול רגוע, ועצרה את לכתי, היא הושיבה אותי על חלקת הדשא באוניבסיטת "אומנויות ותקשורת ליהודים יורדי ארץ ישראל". כולם היו ישראלים, עד האחרון שבהם. וכולם היו יהודים. וכולם רצו להיות סופרים+ משהו. נאנחתי.
"איך אני יכולה להריגע בכלל?!" שאלתי אותה במין תסכול. "תסתכלי עליי!" החחותי בידיה משניי צידי גופי על עצמי. שיערי כבר הפך לכמעט חום לגמרי, ואני לא האמנתי בעובדה שנאי צריכה לצבוע אותו לצבעו שהיה כשהייתי בת 8. עיניים כחולות, כמעט לבנות וחסרות כול דבר. משקפיים שחורים גדולים שמכסים את רוב הפרצוף. אף עקו, יהודי ושמי. כמו שיש לדתיים. שיער שמגיע עד קו הכתפיים, גוף צנום ורזה. די נמוכה. נראת בערך כמו בת 16.."אני" הצמדתי את ידי על ליבי " לא יכולה להרגע" הנדתי בראשי.
מאיה צחקקה. היא נראתה כמו הודית. עורה היה כהה, שויערה ההי שחור ודי חלק, היא הייתה מאוד.. מפותחת, גזרתה הייתה צרה כמו עיפרון, והיא נראתה מיליון דולר- חוץ מהגבה שלה. לא, לא היו לה שתיי גבות. אלא אחת בלבד. אבל חוץ מי זה- היא הייתה מושלמת לגמרי… אין פלא שהיא כבר מתחננת חתונה…
לי אפילו אין חבר. כול חברי כבר ממזמן כבר לא איתי. מאיה היא היחידה שהגיעה מחיפה… כול חברי הלכו ועזבו אותי. טיפין טיפין. בעידנות רבה, כמו גל שנעלם מהחוף, כמו הירח שנעלם מאחורי ההענן, כמו ילד במשחק מחבואים כשאר מוצאים אותו. יוצא בעידנות משם, ואז נעלם. הכול נעלם בסופו של דבר.
"זה יהיה בסדר, אני מבטיחה" מאיה לקח את ידי והניחה אותה על הדשא, לא נותנת לה לזוז. נאנחתי. הנדתי את ראשי הרכנתי אותו. את ידי השניה הנחתי בין רגליי. "אל תדאגי!" היא אמרה לי פתאום, לאחר שתיקה של כמה שניות. היא הסתכלה עליי בהפתעה. "יהיה בסדר!"
"מה?1" שאלתי התנערתי מגעה וקמתי. ניערתי מצעמי את הדשא והסתכלתי עלייה. מעלמעלה "זה מבחם שקובע איפה אנחנו נעבוד! זה מבחן מסכם שיקבע איפה נהיה בחיינו!" צעקתי. הייתי מלוצה לגמרי. עלים יבשים צנחו מהעץ הגדול שמעלינ, נחתתי בתשישות על הדשא, עם הפנים בתוך הצמח הירוק והקצר.חסר הריח. מאיה צחקקה והתחיהל לכסות אותי בעלים בעידנות מלאה בחיבה. חייכתי והתסתובבתי. העלים צנחו מגבי על הדשא, ומאיה התחילה שוב לפזר אותם על פטני. צחקקתי.
"את לא צריכה עבודה" היא טמנה את מבטה בדשא, בועדה מערימה עליי אתה עלים הצהובים, אדומים, חומיםן כתומים. היא נאחה, "יש לך את העובדה בעיתון המקומי, את הוצאת ספר, ויש לךע וד אחד בדרך, את שרה הפאבים, ואין לך לעות על הבמה…. למה את כזו מותלחת!" היא הוסיפה בשקט.
קמתי.
"את הרבה יורת טוה ממני":