למפלצות האנוש

אז תירו בזקנים,
תירו בנשים,
תירו בגברים,
תירו בנערות,
תירו בנערים.
תירו בקשישות החולות במחלת גזען,
תירו בנכים האשמים בקיומם הבזוי, התלוי בחסדם של אחרים.
תירו בצוענים, בסגנוניות המבהיקה מגופם הנע ונד. בחופש הבוקע מהתנהגותם.
תירו ביהודים.
קדימה,
תירו, תשרפו, תחנקו, תענו.
הלאה,
ספקו את היצר השטני שלכם להינות מהכאב, הצטמררו מעונג השליטה.
תשפילו, תבזו, הרגישו את הכוח.
תלשו את הזקן של זה השונה מכם, צפו בעיניו בעליונות כשאלו מקבלות את הזדרגגות ההשפלה.
תלשו את התינוק מידיה של האם, שמעו את הצרחה הזוועתית שלה החודרת כל שכבה חוץ מזו שעל ליבכם. הביטו בה כשהיא משתטחת על המדרכה בידיים מוצלבות, זועקת את שמה של תינוקה ומתחננת מהישות שלמעלה לרחמים. להאמין בו כבר יותר קל מהאמין באנושיות.
הביאו לשטן את מבוקשו בחיוך מלא שיניים ישרות, הצדיעו לו תוך כדי הצדקה של תורה מטומטמת.
הביאו בני אדם אל החלטות מסמרות שיער, אל ניסיון מעוות לשמור על מוסר במקום מותו של זה.
ואנו ?
אנו השורדים, הנקמה המהלכת.
מה לנו לעשות ?

הרי להצילם אנו כבר לא יכולים, רק ללכת מסביב לשרידי הזוועות, כי אלוהים אדירים גם לזכור הם לא נתנו לנו.
אנחנו קוראים להם מפלצות, לא מבינים איך יכלו לסבול את המוות, את האחריות הכבדה שבגדיעת החיים.
הם עמדו על תל, ירו בהם אחד אחד. מה היה במבטים החטופים שהביטו קורבנות השואה אחד לשני ? האם ייאוש ? האם שנאה ?
מה היו המילים שלחשו לעצמם ? איך זעו כשראו את קרוביהם מוטלים לפניהם ? האם הביטו אישוניהם אל על ? האם שאלה שאלה חרשית ?
איך אלו יכלו לעמוד בזקיפות, בשקט הזה ? להצדיע עם דם על הידיים ?
מה הם אמרו לעצמם כשרצחו ? באיזה תירוץ הם סתמו את מצפונם ?
ספרו לי, עלובי נפש. הלוואי ויכלתי לקרוא לכם מפלצות בלב שלם. הלוואי והיית יכולה לשייך אתכם לקבוצה לא אנושית ולהתנער ממעשיכם.
לא אאמין באלוהים, לא אקח את האופיום ולא אאמין שהכל לטובה.
אאשים אתכם, ואאשים את היותי שייכת לקבוצת האנוש.