למות\ שתיים רבות השלישי חי

"גברת קנדל, אני נאלצת לשאול אותך שוב, האם את רוצה למות?" שאלה הרופאה. "כפי שאני אוהבת את בעלי" אמרה הגברת ונישקה את בעלה שהתאפק לא לבכות.
"אם כך," המשיכה הרופאה באכזבה. "אחרי שלושים ימים בהם פעם בחמשה עשר ימים נשאלת האם את רוצה למות וענית כן, המוות יעשה היום בצהריים, שיהיה לכם זמן להיפרד." אמרה הרופאה ומיהרה לצאת לפני שתתחיל לבכות גם היא.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאל בעלה. האישה הנהנה נמרצות. להילחם במחלה הזאת זה סיוט מתמשך.
ההקרנות, הפיזיותרפיה, לשבת כול היום במיטה לבד" מלמלה האישה. "אבל אני כאן" ניסה הבעל לעודדה. "אבל כשאתה עובד כדי לשלם על הטיפולים אתה לא. אני לא כועסת. אני מבינה. אני פשוט לא יכולה להמשיך עם זה" אמרה האישה וחייכה חיוך עצוב.
בעלה חייך חיוך עצוב גם הוא וביתם הבכורה יצאה מהחדר בסערה.
"לור…" התחיל האב לומר. "תן לי לדבר עם הבת שלי בפעם האחרונה" ביקשה האישה והוא עזר לה לקום והיא הלכה אל ביתה שישבה בכיסאות הרכים.
"היי לורן" אמרה האישה. לורן הסתכלה על הדלפק כמו בוהה ואוזניות היו באוזניה, אך גברת קנדל ידעה שהיא מקשיבה.
"אני אוהבת אותך מאוד לורן. תמיד אוהב. אבל את לא יודעת איך זה לחיות עם סרטן סופני. בשלב כלשהו בחיים אתה כבר יודע מתי אתה עושה החלטה נכונה ומ…" לורן תלשה את האוזניות מאוזניה וחיבקה את אימה.
דמעות חמות, עגולות ידו במורדת לחייה. "ומה איתי…" לחשה בקול רועד. "את הולכת ומי ילך איתי לקניון? ישמח אותי כשאני עצובה? את לא תהיי בחתונה שלי. לא תהיה לי אמא! לא תהיה לילדים שלי סבתא…" אמרה לורן בוכה.
"אני לא יכולה. זה קשה לי יותר משזה קשה לך!" צעקה לורן ורצה החוצה.
"לורן חכי!" צעקה אימה, אך לורן לא הקשיבה.
היא רצה החוצה ולפתע נשמעה מכונית עוצרת. האמבולנס שהגיע העיף את לורן שלושה מטרים קדימה.
"לא! לורן לא!" צעקה האישה ורצתה כמטייב יכולתה. שני פרמדיקים יצאו מהאמבולנס ובדקו את לורן. "אני צריך עגלת החייאה כאן!" צעק אחד מהם. עד שגברת קנדל הגיע לשם לורן הייתה מתה.
למראה הדם העוטף אותה התעלפה גברת קנדל וגם מותה נקבע.
שתיים רבות, השלישי חי.