למה?

יש בזה משהו מאוד מאוד מוכר. כאלו היו תקופות. לא מגיע לאף אחד אף פעם להרגיש רע. אני מקווה שאת בסדר, אם לא את יכולה לפנות אלי תמיד אבל זה קטע שהייתי רוצה שישלחו לכל הורה, תלמיד, מורה, כל אדם בעולם הזה.

גם החברים שלי לא. זה כמו שאומרים שבני אדם מנצלים רק 10 אחוז מהמוח? אז יש בני אדם שמנצלים 10 אחוז מהנפש. אבל אלו שמרגישים כאב, אלו שפורקים אותו ומתאמצים לנצל את הרגשות כדי לכתוב, וכך להבין אותם או לגרום לאחרים להבין. לדעתי אנשים כאלה מנצלים לפחות במינימום 50 אחוז מהנפש

קודם כל, אני מאוד מאוד אוהבת את הקטעים היותר ארוכים שלך. תמיד. (הם נגמרים פחות מהר). נכון שזה יותר נוטה לכיוון הפריקה, אבל מצאתי את הגלוי והישיר (שהיה נוכח בחלקים מסוימים) נורא יפה. זה גרם לי לחשוב על החברה ועל ה״עיוורון״ הזה שלה מצד יותר מעמיק. חוץ מזה, אני מקווה שהקטע הזה הועיל לך לפחות קצת. זה בדרך כלל מרגיש כמו לשחרר משהו.

אוליב היקרה.
אני מבינה את הכאב,
אבל אני חייבת להתווכח איתך.
אין שום כאב בעולם שמצדיק התאבדות,
גם אם זה היה באמת הכאב הכי נורא בעולם,
התאבדות היא כן דבר אנוכי, כי חשבת על הכאב ( עצום ככל שרק יהיה) רק שלך, לא חשבת על הכאב שתשאירי אחריך,
לא חשבת על כל האנשים שיסבלו בגלל ההחלטה הזאת,
לא חשבת על העתיד שלקחת.
התאבדות היא לא כמו בריחה , לצאת לטיול בלי לומר לאף אחד , להשתחרר מרגשות ולחזור.
התאבדות היא מסע חד כיווני לשום מקום.

העולם שלנו הוא קר ואכזרי, הוא מכיל כאב אין סופי , יש לנו את האפשרות לחיות איתו ויש לנו את האפשרות השניה, האפשרות הנוראית, האיומה, הכל כך נוראית השניה.
תראי אותי, מה שפעם היה עבורי כאב בלתי נסבל וקשה, היום כאב שאני מסוגלת להתמודד איתו.
מה שלא הורג אותך מחשיל אותך,
תהיי חזקה.

לאב יו אוליב.

אבל אני חושבת שפה הטעות שלך. פה היהירות שלך. "אפילו אם זה הכאב הכי נוראי בעולם". אני חושבת שהכאב הכי נוראי הוא פסיכולוגי, לא נכנס לעצם, נכנס למוח , והא מגיע עד רמה שאין לה סוף, לא כמו כאב גופני. אני חושבת שאין לך מושג על מה את מדברת כשאת מדברת על רמות שכאב כי לא משנה מה עברת בחיים הכאב הפסיכולוגי שנוצר משתנה מאדם לאדם. אני חושבת שאנשים שהגיעו לנקודה בה הם מוכנים להתאבד מרגישים כזה כאב שאת אפילו לא יכולה לדמיין. את לא יכולה לדמיין כי את לא רוצה להתאבד, את לא כמוהם. אנחנו לא יכולים להעריך את מה שהם מרגישים וכן הכאב שלהם יותר גדול מכאב שהעניקו לכל אחד אחר במותם כי מי שנשאר מאחור לא הגיע לנקודה שהוא מוכן להתאבד. יש לנו רמת סיבולת, יש לנו תגובה פסיכולוגית אחרת לגירויים, והאדם שהתאבד הרגיש כנראה יותר נורא מכל מי שהשאיר מאחור כפול כל מי שהשאיר מאחור אולי, אז איזו זכות יש לנו לשפוט אותו? מה את חושבת?

קודם כל, אישית אני לא רואה את זה כפריקה בכלל אלא כהבעת עמדה, עמדה שנוגדת את עצמה לטעמי, אבל זו דעתי שאנסה לנמק.
דבר ראשון לא הייתי קורא לזה כבוד, כי אני לא יודע מה יכול לפגוע בבן אדם ומה לא, ואי אפשר להיות רגישים כלפיי הכל, ככה לא עובד המין שלנו וזה ידפוק אותו יותר ממה שאת חושבת, כי יתחילו להגיע האנשים הנפגעים מהשטויות הכי קטנות כמו להביע דעה הנוגדת את שלהם וכאן אנחנו נכנסים כבר לזכויות ודמוקרטיה למשל.
ודרך אגב נראה לי ההפך נראה לי כבוד הדדי במצב הזה הוא לדבר ולהביע, כי אתה מספיק מכבד את הבן אדם כדי להראות לו שכואב לך כדי שיעשה משהו בנידון.
התאבדות זה דבר אנוכי טהור, אין כאן שאלה.
אציג לך את זה ככה:
בגלל שכואב לך וקשה לך ואתה מרגיש שאתה כבר לא יכול כי זה כבד כל כך, אתה בעצם משיל את עצמך מהכאב מהריגה של עצמך, מקווה שהבנת.
אני מסכים לחלוטין עם הפסקה על ההבעה החיצונית של המתאבד.
לגביי הורייך, התשובה היא קצרה, הם מצפים שתראי להם כדי שהם יוכלו לעזור, אכפת להם ממך, אם הם לא ידעו, עזרה לא טובה, לא חשוב כמה צנועה את, גם הבן אדם הכי צנוע צריך להראות שכואב לו אם הוא רוצה עזרה מאחר.
אם את רוצה להיות אדם שכל הזמן צריך להיות רגיש איתו, לא הייתי מגדיר אותך כבן אדם, כי בן אדם יכול להתמודד, אפילו מעט.
התשובה לכמה בן אדם יכול להיות לבד היא ברורה לי, כאשר המחשבות שלך כוללות רק אותך, בלי אחרים אפילו לא לשנייה למשך זמן ארוך, זה מתי שתרגיש בדידות, או שלא תרגיש כי רק אתה תהיה עם עצמך, לבד, ותאכל את עצמך מפנים את שהרצון למות יהיה הזהות שלך.

בהריגה של*

עד* שהרצון למות

אוקיי. לגבי הדבר הראשון. אני חושבת שאם שומעים בקול שלי שאני לא רוצה לדבר והם מתייחסים לזה שאני לא רוצה לדבר ושזה לא נעים להם אבל ממשיכים לדבר אתי ולכפות עליי דיבור איתם, יש משהו בסיסי בראש שלהם שהוא לא בסדר. כאילו , פאק, מה נדפק עם אנשים? אני לא חושבת שצריך להזהר על כל אחד כאילו הוא עשוי מזכוכית אבל זה יהיה נחמד לכבד בקשה בסיסית של מישהו בלי להתעקש לחדור לפרטיות שלו ברמה חודרנית. אני גם לא מצפה שאם ארוץ לבחירות כולם ישתקו חח אך אני הופכת לדמות ציבורית ברור שלכל אחד מותר להביע דיעה . אני מדברת על האנשים שאמור להיות להם אכפת?

דרך אגב, לא אמרתי שאתה לא 'מביע'. תאמין לי רואים מתי עובר עליי יום רע. פשוט אין שום סיבה שבעולם שאני אצטרך להציג את זה יותר מרמה מינימלית. אני לא צריכה להוכיח שאני מדממת כדי שמישהו יפסיק ללחוץ עליי. הוא יכול להפסיק כשאני מבקשת או כשברור כשמש שזה לא נעים לי. להתאבד זה לאו דווקא אנוכי. זה אנוכי אם אתה מסב לאנשים כאב גדול מאשר הרגשת. אבל אם פשוט הצלחת את עצמך והם נפגעו בקטנה יחסית אלייך בדרך, זה משהו שאני יכולה למצוא בו כבוד. שוב פעם – לא אמרתי שצריך להסתיר ואחרים יזהרו לא לדרוך לך על האצבעות. אמרתי שאתה לא חייב להכניס אנשים למקומות הכי כואבים שלך כדי שיכבדו את זה שאתה מבקש די. אנשים כל הזמן רודפים אחרי הוכחות לכאב שלך. לגבי הרגיש – אני פשוט הייתי רוצה שאם מישהו ידבר אתי על פסיכומטרי, הקול שלו יהיה עדין , רגיל , מתעניין, ולא רווי בלחץ ומלא ביקורת. אני מבינה שלאנשים יש את השיט שלהם במוח , אבל אם אני נראית כל כך סובלת, גם אם אני לא מדממת ל הספה, זה יהיה נחמד אם מישהו יקשיב ויהיה שם בשביל עצמי, ולא רק ישב לי על הראש כמו חרא כדי להוריד לעצמו דאגות חלהעביר אליי את כל החרדות שלו. לגבי מתי אני לבד – אני לבד מתי שאנשים מתעלמים ממני. מתי שהם לא מאמינים לי שאני מספיק סובלת כדי להיות קצת מתחשבים. יש לי ידיד שאיך שהוא עונה לטלפון אבא שלו יודע מה עובר עליו, על פי ניואנסים קטנים בקול. זו המשמעות של לא להיות שקוף. זה המשמעות להיות עם מישהו. מה אתה חושב?

ההשפעה שיש לבכי על אנשים היא מהממת. בעיקר אם אתה גבר. כשאדם מבוגר פורץ בבכי, חייבים לעצור הכל, כי תמיד מופעל מנגנון של גועל, רתיעה, שגורם לאנשים שמסביב להתרחק מהאדם המבוגר הזה, שלפתע הפך לתינוק חסר אונים. הם רק רוצים להפסיק את הבכי, את הצליל הטורדני הזה שמחפש תשומת לב.
אנחנו לא יכולים לצפות מאנשים שיבינו אותנו מיד. נכון, זה נוח לדמיין הורה מושלם כזה, מנחם ומבין, שפשוט מחבק אותך כשאתה צריך, בלי לשאול שאלות. אבל מה לעשות, אנחנו לא ככה. ואם את לא תעזרי לעצמך, אף אחד לעולם לא יעזור לך. כי ההנחה שלהם, שהיא, אגב, לגמרי רציונלית, היא שאם לא רואים עליך משהו, את כנראה לא מרגישה אותו. אם את לא נראית עצובה, את כנראה לא עצובה. והסיבה היחידה שזה כל כך מרגיז היא בגלל חוסר סבלנות – איך הם יכולים להיות כל כך לא מבינים, כל כך אטומים? במציאות, הם לגמרי רוצים בטובתך, אבל בעיניהם, הם צריכים לדעת מה קורה כדי שיוכלו לעזור. אי אפשר לצפות מהם שיעשו מה שצריך אם הם לא יודעים מה הבעיה, ומבחינתם, את מרחיקה אותם. ושלא תביני לא נכון – אני מכיר טוב מאוד את התחושה שהם לא מנסים בכלל להבין. אבל בפועל, אי אפשר להתנהג כאילו את רוצה שהם ילכו (כן, לזעוף עליהם זה להביע שאת רוצה שילכו) ואז לא להבין למה הם נמנעים ממך.
כולנו מכירים את הכאב. כולנו היינו בדיכאון בשלב כזה או אחר. אבל זה עניין של המון שיקולים שונים, שאין מה לעשות, בן אדם אחר לא יכול להבין. נכון, לכעוס על בן אדם שהתאבד זה אידיוטי, אבל לא כי אתה לא מכיר את הכאב שהוביל אותו לשם, אלא כי אתה לא מכיר את השיקולים שהובילו אותו לזה. סף כאב נמוך? חוסר רצון לחיות? דכאון? רצף של מאורעות שגורם לך להרגיש חסר ברירה? אז נכון, זה טיפשי לכעוס על בן אדם שהתאבד, אבל לא כי בלתי אפשרי להזדהות עם הכאב שלו.
הרצון לקפוץ כדי להיות בסכנה היא התנהגות שתובעת תשומת לב. התאבדות נעשית מתוך כאב, אבל דבר כזה נעשה מתוך אנוכיות גרידא, כי אין מה לעשות – אם לצאת מאיזור הנוחות, להפתח ולהראות רגש קשה לך יותר מאשר נסיון התאבדות, אז זו באמת הבעיה שלך. אם להכאיב לעצמך ולכל האנשים סביבך כדי לקבל תשומת לב נוח לך יותר מאשר לדבר איתם, אז או שאת באמת אנוכית, או שאת לא באמת רוצה לשפר את מצבך. הרצון להיות אדם שצריך להזהר איתו הוא מרושע כמעט – שלא תביני לא נכון, גם אני הרגשתי רצונות כאלה, אבל הבנתי שמדובר בסך הכל בעצלנות. אם הרעיון הוא באמת לשפר את המצב, דברי איתם. אם את חושבת שאת יכולה להסתדר לבד, תגרמי להם לעזוב אותך בשקט. אם כואב לך כל כך שאת לא יכולה לסבול את זה, תקפצי, ותכתבי להם שהם אנשים מחורבנים אם הם מאשימים אותך. אבל לקפוץ רק כדי לגרום להם לשים לב? זה מעשה מחורבן באמת.