למה?

אני מאוכזבת, מאוכזבת כי אני יודעת, שיש אנשים שיפגעו בי בלי סיבה. שהחלומות שלי יכולים להתנפץ ברגע אם אני אני אעשה צעד אחד לא נכון. אני מאוכזבת כי המשקל שוב עלה. אני מאוכזבת כי החברים שוב פוגעים. למה החיים קשים? למה הכל כל כך עצוב? למה אני נכשלת בכל דבר?
למה, למה, למה. שאלה בעלת שלוש אותיות שאני שואלת את עצמי כל יום. אני מניחה שבחיים אני לא אוכל לשאול תמיד 'למה'. בחיים אני אצטרך להתמודד עם הבעיות שלי לבד.
לא תמיד יהיו לידי אנשים שיעזרו לי בכל חיי. אני מאוכזבת מעצמי. רק הכתיבה מעודדת אותי, רק הידיעה הזאת שלפחות כמה אנשים קוראים את מה שאני כותבת גורמת לי להרגיש כאילו אני שווה משהו. אבל אז, כל ההרגשה הזו יורדת כשאני מפסיקה לכתוב, אז שוב אני שואלת. למה?
אני מניחה שההרגשה הזו היא החיים. כי החיים היא תעלומה אחת לא ברורה. החיים הם שאלה. 'למה'. למה אבא לא מתקשר? למה החברים נהנים בלעדיי? למה אני לבד? למה אני העליתי במשקל שוב? למה. תמיד יהיו מצבים בחיי שאני אתמוטט כמו היום. אבל אני לא יודעת מה יקרה בעתיד. אני לא יכולה לחוות את העתיד שלי, אני לא יכולה. אין לי כוחות.
אולי החיים יצחקו לי בפרצוף ויתעללו בי. אולי השאלה 'למה' תישאל מספר פעמים.
אולי מישהו יהיה גאה במה שאני עושה, ובמי שאני. יכול להיות שאני אצליח, יכול להיות שאני אפול, אבל אני מניחה שאלו החיים המטלטלים והלא ברורים…
לאף אחד אין חיים מושלמים, לכל אחד יש בעיה בחייו, אבל זו הפואנטה של החיים, להילחם על מה שאתה מאמין בו. להחזיק מעמד. אני כותבת וכותבת כדי להמשיך מעמד, אני שרה ושרה כדי לקבל שמחת חיים, אני רוקדת ורוקדת כדי להרגיש משהו. אבל שכל זה נפסק, חוזרת תחושת הריקנות שממלאה את הלב. אבל אני פה, אני מנסה, ואני עוד אצליח במשהו, גם אם זה יהיה הכי קשה והכי לא אפשרי. אני אצליח. אני כאן, אני כאן, אני כאן. וכדאי שאני אתחיל להפנים.
שאני גם שווה משהו.