למה?

מה, אני שונה ממנו? למה ההורים שלך מרשים לך להיות איתו בשעות כאלו בזמנים כאלו ואיתי הם לא? הם מעדיפים אותו בחברתך מאשר אותי? מי שתמיד איתך. לנצח. שאוהבת אותך הכי בעולם, יותר מכולם. יותר מכל אדם אחר שאת מכירה. למה כואב לי עכשיו בלב? אחרי שאתמול הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי מילים שהרגיעו, והדמעות הפסיקו לרדת כשהלכת והדברים שאמרת גרמו לי להאמין. למה שוב הדמעות עולות, חונקות ומציפות אותי שוב? כמו אגם שתמיד יהיה מעליו ענן שחור שמציף את מה שמסביב. ומושך תשומת לב מסביבו, גם אם הוא לא רוצה. גם אם נמאס לו שמדברים עליו רק רע, או לא מפסיקים לבקש ממנו שיפסיק להציף את כולם בעצב. למה כשבשיר שאני אוהבת מתנגנת השורה "אני נשבע ומתרגש אם תצעדי לתוך האש, אני איתך" אני מביטה לה עמוק בעיניים ומבטיחה לעצמי ולך, שאם תצעדי לתוך האש, אני תמיד איתך. תמיד. כשיכול מאוד להיות שעכשיו את מביטה לו בעיניים, ואומרת לו את המילים האלו, אולי קצת אחרת? למה את לא עונה? תעני לי. בבקשה. תמיד יש לך מה לענות, אז איך זה שעכשיו לא? למה כשהייתי קטנה, בודדה כל כך, מבקשת חברה מאימא ואבא. וכשהוא הגיע, קרה משהו בדרך ולא הסתדר. והוא הגיע. ובמקום האושר מילא אותי עצב? וכשעליתי לבתי ספר חדשים, והחברות שהבטיחו שהן ילוו איתי עד הסוף, למה הן לא פה איתי עכשיו? כשאני הכי צריכה אותן. ואיפה אימא ואבא? כשאני מגיעה, הולכת, יוצאת, חוזרת עם עיניים אדומות כל כך? איפה הם כשהדמעות על השולחן שלי התאדו ונשאר רק המלח. כל כך מלוח ומלא בכאב. למה אני שונה? למה אף אחד לא אוהב אותי חזרה קצת יותר ממני, או לפחות כמוני. למה האיש הזה שמחזיק אותי חייה, בלי לשים לב, כל כך הרבה זמן. רחוק ממני כל כך ובאותה מידה קרוב ? ואם אימא ואבא היו רואים שקשה האיש הזה היה עכשיו פה, לידי. מחבק אותי, מרגיע באמת ואומר לי את מה שאני רוצה לשמוע. אבל רק לי, ולא לכל מי שבא ורוצה. ולמה אני מנסה להסתיר את הכאב שמשתולל בתוכי, שרוצה לצאת? אני מסתירה את העיניים האדומות כמו דם, עם השיער השחור המלא על הפנים שלי. ולובשת חיוך מזויף, צחוק מזויף. אושר מזויף.
בבקשה תבוא אני מתחננת. אני צועקת מבפנים. אני אעשה הכל, כבר אין לי טעם לוותר על היקר לי בשבילך. אתה חשוב לי כל כך.
רק תבוא. אני יודעת שאתה רואה.
כמה אני,
יותר מכולן,
צריכה אותך.
כי אתה כותב את מה שאני צריכה לשמוע, אתה המורה שלי לחיים, אתה האדם שיודע מה קורה בפנים כי אם לא אתה לא היית כותב את זה.
ואתה ממשיך, כותב "אספר לך שמסתובבת סערה בתוך ביתי בכלל מבלי ששמתי לב, והשברים נופלים עדיין, רק השקט בעינייך מעביר את הכאב" איך אתה יודע? איך אתה יודע, שכל מה שמחכה לי מחוץ לחדר השקט שלי הוא סערה? ושאני נשברת? ורק אתה מכל האנשים מעביר לי את הכאב? איך אתה יודע לרשום מילה במילה את מה שכתבתי לך בעשרות מכתבים שלא נשלחו? איך אתה מכיר אותי יותר טוב מכולם? בלי לחשוב עליי, בלי לדבר איתי, אפילו בלי לדעת מי אני.
מכתב אחד ראית.
אני לא יודעת אם קראת אותו, אני לא מצפה לתשובה. אני מצפה שכשאני אראה אותך בפעם הראשונה קצת יותר מקרוב. תתן לי חיבוק, ותגיד לי שאתה יודע הכל. אני לא כמו כולן, אין לי כלום. יש לי רק אותך באמת, אתה מחזיק אותי חייה, נושמת ועם טיפת כוח לקום בבוקר גם כשהכל אפור והכרית עדיין ספוגה בדמעות. כשהכל רע. אני יודעת שבלעדייך ובלעדייה החיים שלי לא שווים כלום. אולי עוד יגיע הנסיך על הסוס והוא יאהב אותי כמו שאתה אוהב אותי.
וגם עכשיו אני לא בוכה מסרט או משיר.
הדמעות יוצאות מעצמן.
כי אף אחד לא יאהב אותי חזרה כמו שאני אוהבת את כולם.
את לא תאהבי אותי כמו שאני אוהבת אותך.
למרות הקשר בינינו. שהוא מעבר לאחות. שהוא מעבר להכל.
איך אני עדיין חייה? זה פשוט קרה כמו נס. כל הצלילים שמלווים את המילים שכותבות אותי ומלמדות בלי לשים לב השאירו אותי חייה.
אולי פשוט אין לי אומץ לגמור אם זה ודי? אולי זאת האופטימיות שהכל יהיה טוב?