למה לא להיות הומלס

מרגיש את החום מטפס במעלה הגוף ועד שהוא מגיע לראש אני כבר מזיע כמו חזיר.
פוקח את העיניים ומסתנוור, איפה לעזאזאל שמתי את המשקפי שמש, לוקח זמן למצוא משקפי שמש
בתוך שקית זבל ענקית מלאה בשאריות שאליהם החיים שלי הצטמקו עם השנים.
פאק , אני מרגיש כאילו נפלתי מצוק כאשר אני עטוף תיל, הראש מתפוצץ ואני מתגרד כולי.
השמש מעליי, הצפירות מתחזקות וכבר אני רואה חרא של יונים על הסחבות שאני עטוף בהם שמביישים את המילה בגדים..

זה הולך להיות עוד יום נפלא, אני אומר לעצמי ומנסה לקום ולבחון את הסביבה שאליה נולדתי שוב.
כל יום אני נולד לסביבה חדשה כך אני קורא לתופעה הזו של שתייה מופרזת ולא אחראית של החבר הטוב ביותר שלי
בשנים האחרונות! פעם היו לי חברים ברמה אבל עכשיו נותרתי רק עם אחד, חבר רוסי אחד שאני יכול להרשות לעצמי
לבלות בחברתו מדי יום והמניאק אונס ומוליד אותי מחדש במקומות אקראיים ( כולם במרחק הליכה כמובן ) .

איפה אני לעזאזאל, מביט סביבי ומקבל את ההתעלמות של כל הפרצופים שעוברים מולי בדרך לחיים המושלמים שלהם.
אני כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי קנאה לפרצופים האלה, די השלמתי עם המצב כמו שהוא ואני מרגיש לא רע
בכלל, או לפחות זה מה שהייתי רוצה להרגיש ואולי אני קצת משקר לעצמי בעניין הזה, אבל בכל אופן למי אכפת? מוקדם מדי לדיונים כאלה.

יש לי כאב ראש מטורף כמה שקלים בכיס וקיוסק קרוב, אולי אצליח להמשיך לישון אחרי איזו בירה.
אני מדדה לקצה הרחוב ובוחן את הסביבה, אולי אצליח לקבץ כמה שקלים נוספים, אני קולט פרצוף מוכר כמאה מטרים ממני
שוכב על קרטון מטונף עטוף בחרא של עצמו בתהליכי גסיסה אחרונים.
יעקוב, בן זונה תחמן התחיל לעבוד מוקדם היום, בטח ראה שאני זרוק פה בקרבת מקום, בטח היה הורג אותי אם היו לו מספיק כוחות
להניף את הסכין הגדולה הזאת שהוא מסתובב איתה בזמן האחרון המניאק הזקן הזה.
אני מתקרב אליו ומתיישב בכבדות לצידו, " אהה יעקוב איך הולך? תוריד נעליים, כך תקבל יותר כסף" אני זורק לו בגיחוך.
"אווו עוד פעם באת להרוס לי את העסק?"
אני מרים בדל חצי גמור של נקסט, מדליק וחושב על כך שכבר זמן מה לא יצא לי לעשן משהו איכותי, מרלבורו ליד הבורסה, קנט ליד התחנת מוניות
ופרלמנט מתחת לספלי הפארק המגורענים, אין כסף לאנשים וזה אומר הרעת תנאי מחייה בשבילי, איך הם לא מתחשבים…
אני חושף את הצלקת וישר מקבל 3 שקלים מגברת עם ציצים קופצים שבטח ממהרת לעוד פגישה עם לקוח מרוצה שטוחן אותה, אבל אני
לא שופט, כל אחד ודרכו לשרוד בעולם..
"תמצא לך רחוב משלך שמעת? למה כל פעם אתה מפריע לי! לך תציק לחזי קצת, תן לעבוד!"
אני צוחק ונותן לו צ'אפחה.
יעקוב גוער אבל לא מעז לקום כדי שהלקוחות הקבועים לא יראו שהוא מסוגל לעמוד וכל העניין עם הפציעה הוא בלוף אחד גדול..
"קישטה, לך לרחוב אחר!" אני מריח את ההבל פה המצחין שלו כבר ב"טה" של ה"קישטה" וכמעט מתעלף, אולי זה רעיון טוב שישלמו
לו כדי שיסגור את הפה.
אני מחליט לא להכביד היום על הבן זונה המסכן שגם ככה נשארו לו שבועות ספורים לחיות, איזה בחור טוב אני
יש לי מצב רוח מרומם ואני הולך לפנק את עצמי בבירה קרה.

היום זז לאט ואני מתבשל במעיל הצבאי המרופט שלי, למה לכל הקבצנים יש מעיל ב? אתם יודעים למה? כי זה לא חכם להשאר בקבע בתור נגד..
סתם, בדיחה גרועה. הסיבה האמיתית היא שמעיל צבאי הוא המעיל הטוב ביותר בעולם, עמיד בגשם, שלג, חרא של יונים , שמש, שמן, אש, קיא, שתן ומחזיק לתקופת
חיים שלמה ואם לא מכבסים אותו, אפילו יותר, אפשר לומר שהוא משתבח עם השנים.

אני קונה בירה ומסיים אותך בשלוק. מתקדם לסוף הסמטה לחפש מקום שקט לתנומת עשר קלה, העגלה מקרטעת ונתקעת שוב ושוב בלבנים העקומות שאיזה מטומטם הינדס לפני שנים.
אם אתה כבר מהנדס ומשלמים לך בוכטה לבנות מדרכה אז תעשה את זה כמו שצריך רבאק..
חייב לתקן את העגלה הזאת, כלומר לדפוק אחת חדשה, ראיתי שהיום העגלות מגיעות עם כל מני תוספות מהודרות כמו מעצורים וגלגלים מגומי, חייב אחת כזאת.
הייתה תקופה שבה עשיתי קצת השלמות הכנסה בתור מחזיר העגלות בסופר, על כל עגלה מוחזרת הייתי מרוויח עשרה שקלים והמפגרים לא היו מקזזים לי את המטבעות שהייתי מוצא בתוך העגלות.
לפעמים הייתי מגיע לסכומים של 20 שקלים לעגלה כי מטבע של 10 נכנס גם כן! אבל לצערי תקופה טובה זו נגמרה כאשר נודע לסופרים שאני זה שגונב עגלות
ואז מחזיר… בכל אופן זה לא מעניין עכשיו כי החיים מתקדמים ואני צריך למצוא דרך להשלים את המשימה היומית והיא לדפוק את הראש היום כמה שיותר ולישון כמה שיותר מחר.

אני מתעורר בסביבות אחת בצהריים, השמש ממשיכה לקפוח ואני מסריח מתמיד, יותר מהרגיל האמת! עם המחשבה הזאת הבנתי שעשיתי טעות כשישנתי באחת מהסמטאות של
שוק הדגים. כל המיצים של איברי הדגים החמוצים והמצחינים מתנכזים סביבי ועולה כזה סרחון שבא לי להתקלח. איזה ילד שבטח עוזר לאביו בדוכן גורף אלי את כל הצחנת דגים
העבשה הזאת כאילו שאני זה עוד סמרטוט ששוכב על הרצפה ואפשר להתעלם ממנו.
"איי, ילד, אייי השתגעת? אני ישן פה!"
"אבא אמר לי לא לדבר איתך וחוץ מזה חשבנו שהתפגרת" הילד ממשיך לגרוף אלי צחנת דגים.
"התפגרתי? לא ראית שאני נושם?" אני עונה לו בעצבים
"אבא אמר לי לא להתקרב אליך" והילד ממשיך בגריפה.
"תקשיב טוב ילד, תעיף את המגב הזה מהפנים שלי אתה שומע?" אני קם ומתנער מהעיתונים
הילד עוצר ,בוהה בי אומר "אל תפריע לי לעשות את העבודה שלי, כשתהיה לך אחת תבין אותי"
אתם מאמינים לחוצפן הזה? אני עוזב את העגלה ומתחיל לרוץ אחריו, אני רודף אחריו מתחת לדוכנים ודרך ההמון לאורך הסמטה ישר עד לאגרוף של אחד המוכרים, בן זונה מכוער ושעיר עם חלוק לבן מטונף
שאוחז בידו סכין קצבים גדולה מדממת.
"פעם אחרונה שאני רואה אותך פה הבנת?" הוא יורק מבין שיניו הרקובות.
"לך תזדיין מניאק" אני צועק ומביא לו בעיטה בביצים.
לא משנה מה הגודל היריב שלך וכמה הוא מאיים, אם יש הזדמנות לבעוט בביצים אז בועטים בביצים, סמכו עלי, זה הופך כל רמבו , אני קשוח ברוס לי לילדה קטנה עם קוקיות המתייסרת על רצפה
בתנוחת עובר.
אני מזנק מעלה לתדהמת הקהל שכבר הספיק להתקבץ , מוריד את המכנסיים ,מתיישב על כמה שיותר דגים ותוקע נודים אחד אחרי השני , לאחר שמספיק פרצופים התמלאו בגועל אני מפסיק ומכריז לא לקנות מהמוכר
הזה כי על המחלות שיש לי הם לא שמעו אפילו, לוקח מהקופה מחצית מהכסף ובורח.

אני חוזר מחוייך לעגלה ועולה בי הרצון להוריד איזו כוסית אבל העגלה איננה, שוב עולה בי הרצון להוריד כוסית אבל אני מנסה להתעשת ושומע את חריקות גלגלי הפלסטיק של העגלה, אני מסתובב וקולט בן זונה
מגושם רץ עם העגלה בקצה הרחוב, אני מתחיל לרוץ אחריו ולמזלי העגלה לא איכזבה ונתקעה חזק באחת מהלבנים העקומות.
כשהגעתי הגנב שכב על גבו, מקלל בתופסו את הראש ומכוסה בתכולת השקים. אני נעמד מעליו ונותן לו בעיטה לראש. הוא מוריד את הידיים ואני קולט שזה מחלוף, אם זה מחלוף אז אני מחליט שהוא צריך
לקבל שתי בעיטות לראש ולכן הוא חוטף עוד אחת כדי שיבין שאני רציני ולא יתעסק איתי יותר.

מחלוף הוא הקבצן הכי גרוע באיזור,
כבר המלצנו לו בעבר להתקלח ולמצוא עבודת עבד כי בעולם שלנו כל אחד לעצמו ואני לא רוצה להגיע למצב שבוא אני מסביר למשטרה באילו נסיבות הוא התפגר או נפגע כדי שלא ילבישו עליי משהו..
לא הסירחון שלו, לא המשפטי נזקק, לא השלטים ולא ההתנהגות הדבילית שלו מכניסים לו כסף. הבעיה איתו שהוא פשוט טיפש מכדי להיות אחד מאיתנו, הוא לא קולט אנשים ויש לו אפילו
נעלי נייק דנדשות.. אמרתי לכם דביל, הוא עבר על חוק מס 1 זה להצטנע ולהתלבש בבגדים ללא מותגים גג מהעשור הקודם, עדיף אפילו לפני כדי לא להעלות תהיות מיותרות אצל הלקוחות, בסגנון :
"אני לא יכול להרשות לעצמי נעליים כאלה .. חולצת פולו חדשה מתחת למעיל המטונף אה? מה זה הצעיף החדש הזה? הוא נקי מדי משהו פה חשוד.. איך זה שיש לו פחית קולה ביד בלה בלה בלה"
יש אפילו כאלה שמתפלאים שאנחנו זורקים עליהם חזרה את הסנדויצים המסריחים האלה שהם מביאים לנו, רוצים כסף לא אוכל חבר'ה.. למרות שאני אף פעם לא מתחצף, זה לא טוב לעסק אני תמיד אומר תודה ואפילו
במקרים מסויימים לא מרפה מרגלו של הלקוח כי אם אראה מספיק מנומס ,אומלל ואמשיך להתלונן, אז בסופו של דבר הסנדויץ יהפוך למטבעות כי תמיד נחמד לראות מישהו לכאורה סובל יותר ממך אז המעט
שאתה יכול לעשות כדי לכפר על כל הטינופת והשקרים בעבודה ובחיים האישיים שלך היא לעזור לעצמך דרכנו, רגשות אשמה תמורת כסף, עסקת חליפין הוגנת ועובדת! אחרת לא היו קבצנים בעולם.

בזמנו עבדתי באזור הבורסה והייתי חביב הקהל, אפילו נהפכתי להיות קבצן מחמד של אחד הקליברים שם, כל בוקר היה מגיע למשרדו ברגל ( למרות שיכל לקנות לעצמו כלבלב פרטי שיסיע אותו ממקום למקום בלי בעיה ),
מחוייט, מסורק, מריח טוב עם נעלי עור מבריקות, דאגתי לשכב כל בוקר כשהוא היה בא ובכל ערב כשהיה עוזב ומשעשע אותו בבדיחה מקורית אחת בכל פעם, איך שהוא צחק, היה יוצא אדום וממורמר מהעבודה
אך הייתה מספיקה לו דקה שתיים איתי והוא כבר היה מבסוט ופותח את הארנק, הוא נפטר מהתקף לב לפני מס שנים, אחרי שאיזה בן זונה מחוייט אחר גנב לו את הכסף, חבל, היה בחור מעניין, אחד הלקוחות הטובים שלי.
הפסקתי לעבוד בבורסה כי התחילו למסחר שם קבצנות, קבצנים חדשים התחילו לנוע בחבורות ופתחו קופה משותפת, הומלסים היפסטרים מטומטמים, מה זה פה קיבוץ? לא קשה היה לחזות שהכל הולך להתחרבן ברגע
שהמאפיה שמה עין על הקופה והשתלטה על ענייני המחזור..

בכל אופן, הגיעה שעת הצהריים ואיתה הרעב, אני מכיר מס פחי גורמה באיזור, זוהי בדיוק השעה של הסיבוסים, המצאת המאה, עבדים שמפוצצים צלחות שלמות רק כי האוכל מסובסד וזורקים יותר מחצי צלחת לפח
אני מתענג על המנת ספיישל של קציצות ברוטב ולוגם מהבירה שקניתי בעוד מועד.
הגיעה השעה למנוחת צהריים, אני בוחר את מקום משכבי, בתקווה לא הסופי, על החוף.
אין כמו שנת צהריים מול הים כשאתה מריח כמו קציצות ומרגיש כמוהן. אני נרדם ישר ומתעורר לקראת הערב.
השעה שבע וכבר מרגישים את ההורמונים נסחפים לאורך הטיילת, הזוגות הצעירים היום, להקיא מהם, הבחור מקפץ וחג סביבה כמו פורפרה, תוקע את ראשו וראשה במסך הקטן בידו ומגחך בעצבנות. עושה רושם שהבחורה
אוהבת את הכלבלביות והתשומת לב המוגזמת הזאת.
לא יאמן שככה נכנסים לתחתונים של בחורה היום.. איך כל הגברים נהיו מאוננים ונשים אוהבות את זה? מכירים זה את זו דרך מסכים, שומרים על איכות הסביבה ואוכלים דשא.. איך הפכו ערבים מוצלחים של שתייה זולה מופרזת בפאב
דחוס בריח זיעה ועשן סמיך ליד חבורה של שדיים גדולים בלילות שהזין לא ידע שובע בשירותים המטונפים והמסריחים משתן וזרע שלא נוקה חודשים עם מוזיקת רוק מעומעמת ברקע..
איך הפכו הלילות שכרות החמים של הקיץ בטיסה נמוכה בכביש נידח תחת כיפת השמיים בקבריולט בעלת 8 צילינדרים שמעיפה לבלונדינית לידך ולחברותיה את כל האיפור מהפנים..
איך, איך התענוגות הקטנים האלה הפכו לנסיעות בקופסאות שימורים וברבורים חסרי תוכן בבתי קפה ללא איזור עישון…
האנשים היום מבולבלים, יותר מדי אופציות, לא סגורים על עצמם, לא על עתידם ולא על מיניותם.. פוזלים לצדדים ומחקים חיים של מאוננים אחרים שחושבים שהם יודעים לחיות..

סופר את הכסף, 156 שקלים ו 60 אגורות, והבוקר רחוק ממני. אני מחליט לקצר את המפגש והולך לבריג'ז.
הבריג'ז הוא מקום כלבבי, בעיקר בגלל המחיר אבל הסרחון והאוכלוסיה הדלילה שלא שואלת שאלות מקפיצים את הרף עוד יותר.
את ג'ינג'י האתיופי, בעל המקום אני מכיר עוד מלפני העידן הטכנולוגי ושוב אני מוצא אותו מקבל אותי במבט ממורמר תוך כדי תהליך ניגוב מוגזם של לואובול עם המגבת המטונפת שלו.
אני מברך אותו בקריצה, מתיישב במקום הקבוע ומזמין את הוויסקי הקבוע. הוא כבר יודע שעלי הוא לא יעבוד עם הטריקים התיירותיים שלו של מילוי רבע כוס ולכן מוזג לי מנה הגונה כראוי ללקוחות קבועים.
אני מוריד חצי מנה ונמרח בכיסא.
"אני מריח שעבר עליך יום מעניין, דגו אותך או משהו?" ג'ינג'י זורק ומסתובב להחזיר את הבקבוק.
"לא, הייתי אצל זונה מלוכלכת במיוחד, לא מצליח להוריד את הריח.."
"מעניין אם גובים ממך כפול על זה שאתה מדביק אותה במשהו שאין לה"
"לא חושב שיש לה משהו שלי אין, בהתחשב בזה שהיא אחותך.."
"בדיחת אחות! מקורי! מגיע לך צ'ייסר". ג'ינג'י מוזג לי ולעצמו, מרימים ומורידים, אני לוקח ממנו סיגריה ומדליק.
הוא חוזר לענייני הניגוב, אני מתרווח ועושה טבעות שמנות של עשן לתקרה.
המוזיקה שקטה והאווירה נעימה, יש היום מספר חסרי חיים מועט במקום ואני מחדד את אוזניי למשמע שיחותיהם החסרות תוכן.
"ג'ינג'י, ש לי חידה שתשפר את היכולות ברמן שלך עם לקוחות"
"שוט" אומר ד'ינג'י באדישות.
"כברמן מנוסה, מה יותר ארוך, הגובה של הכוס בירה או היקף הפיה? אם אתה טועה אתה חייב לי מנה"
ג'ינג'י מסתכל עליי וחושב כמה שניות.
"אם אתה רוצה מנה, תשלם, ההיקף"
בן זונה תחמן, אני בטוח שהוא לא ידע מה התשובה אבל עלה על התחכום, אני משלם על עוד מנה והוא לוקח מפית ומודד כדי להווכח.
השעות נושרות ואני מזמין עוד מנות, השיחות מתפתחות והלילה לאט לאט מבהיר. כשהכיס מרוקן אני נפרד ומדדה אחוצה, חזרה לעולם, מוצא ספסל על הטיילת ונרדם.