למה היא עושה לי את זה

אני לא יודעת למה היא עושה לי את זה.
שוב, חזרתי הביתה לשבת…הפעם היינו אצל אחותי בבית. אחותי הנשואה, והיה ממש נחמד. אבל שוב, כמו תמיד… אמא שלי..למה היא תמיד לוקחת לי את המקום?
הנה אנחנו, יושבים בסעודת שבת. יושבים לאכול, והיא מתחילה לדבר. זה נשמע כאילו יש לה כל כך הרבה דברים שהיא צריכה לטפל בהם מהעבר. כל מיני מעמסות רגשיות שהיא אף פעם לא טיפלה בהם, אז היא תמיד חייבת תשומת לב. או שזה כי אין לי גבר, או לא יודעת מה. אבל כבר לא אכפת לי. כי היא תמיד לוקחת לי את המקום. מספרת על זה, ועל זה. ועל אח שלה, ואמא שלה, ומה קרה לה כאן ומה קרה לה שם. וכולם מקשיבים, וכשאני רוצה לספר משהו? היא תקטע אותי ותמשיך לדבר.
איך זה לא מעניין אותה? איך זה לא אכפת לה מה עובר עליי בפנימייה, מה קורה לי עם החברות, איך אני מסתדרת בלימודים, עם אנשים? האם אני מתפקדת? אוכלת כמו שצריך? למה כל זה לא מעניין אותה. ולמה עד שאני חוזרת הביתה, ועד שאני נפגשת עם אחותי ובעלה והאחיינים – היא תמיד חייבת לקחת לי את המקום. אני כבר לא מספיק מחוץ למשפחה הזאת? אני לא מפסיק לא מכירה אף אחד? לא את סבתא ולא את סבא, לא את הדודים ולא את כל הסיפורים. כאילו לא קשורה לכלום…אז ריבונו של עולם, למה גם את הטיפת שייכות שאני יכולה להרגיש היא לוקחת לי? היא רק רוצה תשומת לב! מגיסי אפילו! רוצה שהוא יקשיב לה ויתייחס אליה. וזה מרתיח אותי מבפנים.
אבל אני לא יכולה לומר שום דבר… וזה קורה כל פעם מחדש. ואז שוב אותו סיפור…..
אני נהיית עצובה. ובמוצאי שבת, כשאני יודעת שחייבם לחזור הביתה כי יש לי מזוודה לארגן, אני צריכה לנסוע היום…פתאום היא לא ממהרת לשום מקום. "חכי, יש זמן…" אין זמן! די כבר! פשוט אין זמן, למה את יושבת כזאת רגועה? למה את לא לוחצת עליי לחזור הביתה ולהתארגן? למה את כל הזמן אומרת לי להישאר… ואז כשאני נכנעת ונשארת את כועסת עליי שאני לא חוזרת ללמוד? וואי למה. למה. למה. זה כל-כך כואב. ואז בסוף, אחרי שנשארנו הרבה זמן וכבר הבנתי שאני לא אספיק את האוטובוס חזרנו הביתה. והייתי הכי עצובה בעולם. לארוז? היה לי נורא אבל נורא קשה. בקושי הצלחתי להכניס דברים למזוודה. כל כך רתחתי מעצבים אחרי השבת הזו. גם עכשיו, זה לא נרגע בתוכי. ומה? שוב לאחר, ושוב לפספס חומר, ושוב להתאכזב מעצמי ולאכזב אחרים… ודי. ופשוט די. למה אי אפשר לישון ופשוט לא לקום עד ביאת המשיח? שהוא יעיר אותי. עם תקיעת השופר… למה צריך לסבול את זה כל פעם מחדש?
וכשגיסי הסיע אותנו הביתה… כשעצרנו בדרך ואמא יצאה רגע, הוא אמר לי: "מסכנה, מה עובר עלייך? אמא שלך..שתהיה בריאה…" כי כשהיינו אצלם הוא שאל מה קרה שאני כבר לא ממהרת? "פתאום אין לך בעיה להישאר בבית?"
-"זה לא שאין לי בעיה. פשוט אמא מדכאת אותי מלחזור ואז כועסת שאני לא חוזרת, ונמאס לי לומר לה מאה פעם שנלך אז נמאס לי כבר."
והוא הבין לרגע כמה קשה לי. היא זו שאמורה לעזור לי להתנתק. לא להפיל אותי למטה.
ועכשיו אי אפשר לישון מרוב הצפות… ואיך אחזור ואאכזב את כולם מחר? למי אפשר להסביר? הם עסוקים… והם כל כך רוצים שאני אצליח. איך אאכזב אותם ששוב זה קורה? איך הם יבינו?
אבא שבשמיים, תן לי יד. כבר קשה לי מדי.