למה גורמת בריונות.

הכל בעצם התחיל מהיסודי.
אם לדייק יותר, אולי מכיתה ג'.
הייתי ילדה עם ביטחון עצמי גבוה,ילדה יפה..
וזה התחיל כשמישהו שמלכת הכיתה חיבבה, הציע לי חברות ולא לה.
התחלתי לרדת מבחינה חברתית. היא הרי, המלכה.
כולם ירדו עליי, על המראה שלי, על האופי שלי..
על איך שאני צוחקת, על איך שאני מדברת, על איך שאני שרה או רוקדת..
גם אותו הילד שהציע לי חברות עזב אותי. פשוט נטש.
לא נתתי לזה להרוג אותי. למרות שלאט לאט ירד לי קצת הביטחון,עדיין ידעתי מה אני שווה.
במסיבת סיום, כיתה ו', המורים עשו דבר מאוד טיפש וממש לא הגיוני.
תכננו הצגה. ידעתי שאני מציגה ממש טוב, ורציתי כשאגדל להיות שחקנית או לעבוד בהפקות.
אבל הם עשו בחירות. כל ילד כתב על פתק מי הכי מתאים, לדעתו, להיות בכל תפקיד.
בתפקידים הראשיים, אותה הילדה שהתחילה עם הריב הזה, ואותו הילד שהציע לי חברות בכיתה ג'. שאר התפקידים היו השפוטים של אותם הילדים, וכמובן שבי, לא בחרו.
השתתפתי רק בריקודים, בשורה האחרונה בצד. אני זוכרת עד עכשיו גם שתמיד היו דוחפים אותי לצד, ובאמצע הריקוד לצרוח עליי למה אני רוקדת לא נכון.
אבל ידעתי שזה לא שווה את הדמעות. המשכתי.
הגעתי לבית ספרחדש. תלמידים חדשים. חוץ מאחת.
זאת הייתה 'מלכת הכיתה'. דווקא היא, מכל הכיתה שלי.
כמובן שהיא התחברה לכולן, ואמרה להן שאיתי לא מדברים.
כולם היו יורדים עליי. כולם היו מלכלכים עליי.
כל יום שהגעתי הבית מבית הספר, הייתי קוראת בפייסבוק כל מיני דברים כמו,
"לי הזונה." "לי הכלבה." "יש לנו לי בכלל בכיתה?" "לי הזאת, זונה שכזאת" וכאלה סטטוסים.
תהיי חזקה, הייתי חושבת כל יום. אבל, אולי הם צודקים.
אולי אני זונה, אולי אני כלבה, אולי אני מכוערת וכל כך כישלון.
אם כל כך הרבה אנשים אומרים את זה, זאת מי שאני כנראה.
הם ריסקו אותי. פשוט שברו אותי מבפנים.
הם היו משאירים אותי לבדד בכיתה, בועטים בי "בטעות." ואני זוכרת את הפעם הזאתי, ש'מלכת הכיתה' זרקה עליי קליפת בננה, ואמרה שחשבה שזה פח הזבל.
יופי, הנה מה שגרם לי לבכות בבית הספר.
יותר כאב לי מהמכות , מהנפילות.
זה היה בגיל 14, וזו הייתה הפעם הראשונה שחתכתי.
חתכתי את עצמי בכתף, ואני זוכרת שמלמלתי לעצמי 'למה אני חיה בכלל.'
שבועיים אחרי זה, לא חתכתי. ניסיתי להפסיק. זה ממש לא בריא.
אבל פתאום, הם המשיכו עוד יותר .
הסתכלתי על הנייד שלי, וראיתי שם הרבה הודעות מהכיתה.
'תתאבדי כבר'.
'למה את חיה?'
'איכס'.
'הייתי מעדיפה לאכול חרא מאשר להיות איתך'.
'את ממש מסריחה'.
'למה את כל כך רעה אלינו? למה את חיה?'
'העובדה שאת עדיין חיה, עושה לי בחילה.'
אני עד עכשיו זוכרת את ההודעות האלו, למרות שמחקתי אותן מהנייד.
זה דבר שאי אפשר לשכוח.
לא עזר שמחקתי, כי המשיכו ההודעות. פתאום ראיתי איומים,פתאום ראיתי ירידות, הם היו גם מתקשרים אליי ויורדים עליי ואז אומרים 'אופס, טעות במספר' בקול תמים, ומנתקים.
מרוב עצבים, זרקתי את הטלפוןעל הרצפה, והוא התנפץ.
רצתי לפייסבוק. קראתי את כל ההודעות האלה, ובקבוצה שלהכיתה שלנו היו כל כך הרבה ירידות עליי. פשוט מחקתי את הפייסבוק.
חזרתי לחתוך.
כל פעם שהכי כאב לי, או הכי פחות, הייתי רצה וחותכת.
בשנה שעברה, גיל 15, הייתי מעורבת בתאונה. היו כמה ילדים מהכיתה שהיו באיזור, ורצו אליי. חשבתי לעצמי, הם בטח באים אליי לעזור לי. חלום שהתגשם. אבל לא, הם צחקו עליי מהצד.
האמת, התאונה לא כאבה לי. לא הרגשתי יותר כלום.
ניסיתי להתאבד, אבל פחדתי.
אולי כן יש מישהו שירצה שאני אחיה..
בסופו של דבר, למדתי שמה שלא הורג אותי, מחשל אותי.
אני צריכה לחייך, כי הכל לטובה, ואני לא צריכה לברוח מזה.
אני יודעת מה אני שווה. אני לא צריכה להקשיב לאחרים בשביל לדעת מה אני באמת, אני צריכה להקשיב לעצמי.
בנות שסובלות מבריונות?
אתן יפות!
אתן רזות!
אתן שרות יפה!
אתן רוקדות יפה!
אתן ממש לא זונות,כלבות, מסריחות, טיפשות או כל דבר שיאמרו עליכן.
אני יודעת כמה אתן מושלמות בדרך שלכן..
אבל למדתי מהמקרה שלי משהו חשוב לחיים.
אני בחיים לא אקרא למישהו שמן, טיפש, גמד, מכוער או סתום.
אני יודעת שאם הבריונים שקראו לי ככה היו במצב שלי, הם היו מתאבדים כבר מזמן.
תמיד כשקשה לכן, תחשבו עליי. אני, במצב הכי קשה שיש, שרדתי. אני לא יכולה להגיד שאני הפסקתי לחתוך, כי זה יהיה שקר.
התחלתי לחתוך בכל מקום, אבל עכשיו אני בגמילה ביני לבין עצמי.
אל תעשו רע לעצמכן, יפות שלי..
כל דבר שאתן תרצו להתייעץ, תפנו אליי.