התחלה חדשה? בתחת שלי

תחילת דבר –
הוא מעליי. לוחש לתוך אוזני: "אל תדאגי, זהו ביטוי פיזי לקרבה העצומה שיש לנו מדי יום, את תראי שבקרוב את תסתכלי על זה כעל משהו חוויתי ועוצמתי. למזלך הרב, את עושה את זה עם מישהו שהוא 'מלך' במיטה, את נהנית מאמי, את נהנית".
מפה כבר אוזניי נאטמו, גם אם רציתי, לא יכולתי לשמוע דבר.
–
אני מביטה למעלה ועיניי לחות ודומעות. אני נושכת שפתיי בחוזקה, כל כך חזק שהן כבר הפכו לכחולות. עוברת דקה ואני מרגישה טעם מוזר. טעם הדם שנוזל מהן כי אני נושכת כל כך חזק.
גופי נוקשה, קר, מתכסה אט אט בעור ברווז, מרמז לי שהוא מפחד. תחושת הכאב גוברת, ואז גופי מראה לי שהוא מפחד. אני מגלה שהוא פוחד כאשר הוא צורח עליי לשתוק, אז אני שותקת, או קופאת… אחד מהשניים.
לא יכולה להוציא קול. השתיקה בתוכי רועמת. ככל שהזמן עובר, אני מרגישה יותר ויותר שגופי נהרס, ואני תוהה במחשבותיי תוך כדי, מה הלך בו לאיבוד. מה הלך בי לאיבוד.
****
שמי סיוון. אני בת 17, כמעט 17 וחצי, עולה לכיתה יב.
גיל 17 תמיד נראה לי הגיל האידיאלי, אולי אפילו הגיל 'המושלם' לשכב עם מישהו. תמיד ראיתי את עצמי עם חבר, כבר שנה פלוס בשלב זה, ובשלה לקיום יחסי מין עם החבר שבחלום, שהצטייר לי כאחד שאיתו אולי אפילו כבר אתחתן ואחיה עימו לעד.
יש רק בעיה אחת קטנה בכל פנטזיית האגדות הזו, ממש.. קטנטנה זעירה, והיא שאני בת 17, כמעט וחצי, לא קיימתי יחסי מין, כי לא אהיה מסוגלת לעולם להיות בשלה להם, אין לי חבר, לא שנה פלוס ולא בכלל, וכבר שנה וחצי שאני תרה אחרי התמימות שהייתה בי, שמחת החיים שאפפה אותי, תרה אחרי החיוך, הציונים הטובים בבית הספר, המשפחה, החברים הטובים.
שנה וחצי כמעט שאני תרה אחרי עצמי. כי בעיקר אותה איבדתי.
למה איבדתי את כל זה יחד עם עצמי אתם שואלים?
איבדתי את כל זה כי לפני שנה וחצי, (כמעט, מאז שזה קרה אני סופרת יום יום), כאשר בגיל 16 במהלך שנת הלימודים של כיתה י', עברתי אונס אכזרי. האנס, אלדר שמו, הוא מי שבימים עברו יכולתי לקרוא לו חברי הטוב ביותר. מי שעד לפני שנה וחצי היה הבן אדם הכי קרוב אליי, מכל בחינה אפשרית, והיום הוא האדם הכי זר מנוכר ורחוק ממני שניתן להיות.
נחזור לרשימת המכולת ממקודם של הדברים שהיו לי והלכו לאיבוד… מה כן יש לי?
יש בי ביישנות מוגזמת בהמון רמות, יש בי אטימות לחברה, אטימות כשצריך לנסות דברים חדשים, להכיר אחרים.
יש בי קשיים עצומים להיפתח, אפילו אם זה הכי 'בקטנה'- להגיד שלום למישהו, להגיד את שמי.
יש לי צלקות, צלקות בלתי נראות של זיכרון, שמופיעות כל פעם כשמישהו, לא רק בחור, מדבר איתי. יש לי צלקות וחתכים ברחבי גופי, כי אני חותכת את עצמי בכל פעם שאני נזכרת, מחליפה את הכאב הקיים בכאב אחר.
יש לי שפתיים שפעם היו ורודות ויפות, והיום הן מקולפות ופצועות.
יש לי שיער שהיה פעם חלק וזוהר, היום הוא מקורזל ופרוע.
יש לי ציפורניים שפעם הייתי מגדלת והן היו ארוכות ויפות, משוחות בלק, אבל היום הן ציפורניים ארוכות שמסביבן יש רק דם.
יש בי שנאה. זה הרגש האנושי הכי חזק שאני מסוגלת להכיל בעצמי בשנה האחרונה. שנאה אליו, שהפך באותו רגע לכזו מפלצת, שנאה אל עצמי, שהייתי כזו אפסית, שקפאתי ככה, ולא צרחתי עצור.

פרק א
השעה 7:15 בבוקר יום חמישי, ה1 לספטמבר, יומי הראשון בכיתה יב'. מודה… אני מתרגשת. עבר זמן רב מאז הייתה על פניי הבעה אחרת מהזו שאומרת "אני בעצבים\דיכאון, תעשה מה שאתה רוצה רק אל תתקרב אליי" ואני אשכרה עוטה על פניי הבעה שעוד עלולה להטעות מישהו ולגרום לו לחשוב שהתעוררתי חיובית… או משהו בסגנון בכל אופן.
אני מתרגשת כי זה היום הראשון ללימודים לשנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר, בתיכון, אי פעם! אתם קולטים?! אז מה זה אומר בעצם? זה אומר שאני חלק משכבת ה"קינגים" של בית הספר, אני יכולה להרשות לעצמי להופיע בבית הספר רק בבגרויות, כאשר אני לבושה בחולצה שממש לא מזכירה אפילו את החולצה האחידה של שאר תלמידי בית הספר, שורט קצר (או ג'ינס עם קרעים- מה שאחליט) יש לי זכות קדימה אוטומטית על הקטנים ממני בקיוסק… בקיצור, החיים הטובים של תלמידת השנה האחרונה בתיכון. לרגע עם כל הפנטזיות האלה אני נשמעת נערה רגילה ללא טראומות, אה?
מה עוד אומרת השנה הזו?
זו השנה האחרונה שבה ירדוף אותי אלדר במסדרון. ירדוף אותי המבט המאיים שלו והניצוץ הפראי בעיניים, שמזכיר לי כמה הוא חייתי, מפלצתי, מאיים. (והנה, הנערה הבעייתית וההזויה שבה).
לקחתי את הקיץ האחרון כאתגר. למשך חודשיים ועשרה ימים (תיכוניסטים מסיימים בסוף יוני הרי) קיבלתי אישור מיוחד מהפסיכיאטר שלי להפסיק את הטיפול במשך הקיץ בתקווה לקבל קצת מנוחה נפשית, לא להתעסק בו, או במקרה. היה זה זמן שאמור היה להיות הזמן הכי חופשי עבורי שקיים. זמן לנוח, לנשום, להירגע, להתנקות (במשך השנה הייתי על אלף כדורים ותרופות: כדורי שינה, כדורים למניעת חרדה, כדורים למניעת דיכאון וכו', גם מזה קיבלתי במפתיע פטור) ובעיקר לשים את המקרה הזה מאחור, ולנסות להתחיל מחדש. האם עמדתי באתגר שהצבתי לעצמי? 40 60 הייתי אומרת.
כן, לא חשבתי עליו, כי לא פגשתי בחורים.
כן, לא חשבתי עליו, כי לא יצאתי בערבים, או בכלל בעצם.
כן, נרגעתי, עשיתי מרתון של "90210" בטלויזיה, עם שמיכה ושוקו, כמו שאני אוהבת. עשיתי את זה כל יום, כל היום.
עשיתי קצת שופינג, אבל חס וחלילה לא יצאתי מהבית, עשיתי שופינג ""online ופינקתי את עצמי בכמה זוגות נעליים חדשות לשנת הלימודים וכמה פרטי לבוש, כי כמו שאמרתי רציתי להתחיל מחדש.
נשמע שעשיתי עבודה טובה עם עצמי לא? חוץ מהקטע הזה של האי יציאה מהבית.
לא פגשתי בחורים גם כי כמובן אני לא מסוגלת נפשית, אבל גם כי כבר אין לי חברות שיפגישו בינינו בשבילי, גם הן עזבו אותי כשהרחקתי אותן ממני.
לא יצאתי בערבים כי כמו שצוין בסעיף הקודם, אני כבר מזמן לא אחת שמוזמנת ליציאות מכל סוג שהוא.
אין לי חברות שיפגישו לי בחורים, ואין לי חברות שיזמינו אותי לצאת בערבים, וזה כבר באשמתי. כבר בערך כמה ימים אחרי האונס התאמצתי ככל האפשר לא לדבר איתן, כאשר שאלו מה קרה אמרתי ששום דבר וסירבתי לשתף.
בהפסקות כאשר הן קשקשו על זה שההוא יוצא עם ההיא וההוא נפרד מההיא וההוא נהיה הומו, אני הייתי במחשבות שלי. הן שמו לב מדי פעם שמשהו לא בסדר אבל ככל שעבר הזמן הבינו שלא אדבר איתן אז חדלו מלהציק לי. לאט לאט התרחקנו לגמרי, באשמתי.

אני קמה מהמיטה, מרגישה קצת את הגב התפוס מכל אלף התנוחות שהייתי בהם במהלך הלילה, מתמתחת לאיטי, וניגשת לפוף הלבן בקצה החדר שעליו מונחת התלבושת שלי, שכמו כל מתבגרת טיפוסית בעולמנו (משהו אנושי וטיפוסי עוד קצת נותר בי) תכננתי אותה אלף שנים לפני: עקב שחור קטן שהולך מעולה עם הג'ינס בויפרנד החדש שקניתי מטופשופ, גופיית בטן בצבע ורוד בייבי, ומשקפי השמש החדשים שלי מריי באן.
לאחר שהתלבשתי אני פונה לשידת האיפור\מוצרי שיער שלי, ומוציאה את האיליינר והמסקרה, הצללית הזהובה והחומה, שפתון הלחות לשפתיים שעושה טיפה נוצץ, מסלסל שיער, ומתחילה להתאפר ואחר כך לסלסל את שיערי.
בסיום התהליך לאחר שככה עברה לה בשקט שעה וחצי בלי שהרגשתי, אני עומדת מול המראה, ופתאום שומעת את עצמי אומרת "וואו, אני חתיכת פצצה, כוסית אש"… התפקעתי מצחוק, כי אני ממש לא הבחורה שתדבר ככה, ובטח שלא על עצמה.
אני עומדת מול המראה, מרוצה מעצמי ומאיך שאני נראית, בפעם הראשונה בשנה וחצי האחרונה. ואין בפי מספיק מילים כדי לתאר לכם כיצד זה מרגיש. רק לאחר עמידה במשך כמה דקות מול המראה, אני מבינה שכמה שלא אהיה יפה בזכות כל האיפור, הוא מסתיר את מה שאני באמת לא רוצה שיראו: העור האמיתי והמדוכא שלי.
אני לוקחת את התיק צד השחור החדש שלי, ויורדת במדרגות למטה. למטה מחכים ההורים שלי, המומים ומשתאים מהמראה שלי. אחרי הכל, גם הם לא רגילים לראות אותי כך. הם לא רואים שזו רק מסיכה?
אני הבת היחידה של הוריי, משום מה החליטו לא לעשות עוד ילדים, ולכן תמיד הייתי ה"אוצר הקטן והפרטי של אמא ואבא", ילדה של שניהם, אף פעם לא הייתי צריכה להתחרות עם עוד זאטוט בבית על תשומת הלב של ההורים, או מקום 1 ו2 במשפחה, ואני אוהבת זאת מאד.
משום שאני בת יחידה להוריי, השתדלתי מאד במהלך השנים להיות הילדה המושלמת: לעשות כל מה שאומרים לי מתי שאומרים לי, לעזור במטלות הבית, וגם (ובעיניי זה הכי חשוב) לקיים מערכת יחסים טובה ופתוחה עם ההורים שלי. שזה אומר תמיד לומר את האמת, גם אם היא קשה, ותמיד להיות פתוחה עמם ולספר להם מה עובר עליי.
מיותר לציין שדי חרגתי מעקרונות אלו במהלך השנה הקשה שעברתי ובמיוחד לאחר המקרה, אבל תמיד רציתי גם אני באיזשהו מקום להיות מורדת, הרי אם לא מרדת במהלך גיל ההתבגרות, עברת אותו בכלל?
לפני כשנה וחצי, על כל דבר שהוריי אמרו לי, פשוט שמתי זין. חזרתי מבית הספר וננעלתי בחדרי עד ארוחת הערב, בארוחת הערב הייתי רבה איתם, וחוץ מזה לא ממש מדברת. אם היו מכריחים אותי לספר חס וחלילה איך הלך יומי הייתי רק משקרת רק כדי להוריד אותם מהגב.
ההורים שלי לא ידעו מה פשר ההתנהגות שלי בהתחלה, מכיוון שסירבתי לדבר, אז הם פנו לחברות שלי, שאמרו להם בתגובה שמשהו קורה אבל אינן יודעות מה. לא יודעת מה גרם להם לשאול אותן מיד לאחר מכן אם אני ואלדר עדיין מסתובבים יחדיו, אבל הם שאלו וכשקיבלו תשובה שלילית, עשו מיד 1+1 והבינו שזה קשור בו, ואם זה שינה אותי לחלוטין כבנאדם, והפך אותי למפלצת בודדה, כנראה שזה חמור.
באותו ערב הם באו לחדרי ובפעם הראשונה דיברנו. הם שאלו אותי מה לעזאזל קורה בחיי שאני לא משתפת ואני סוף סוף התפרקתי. סוף סוף.
סיפרתי את הכל, על האונס, שגרם לי לאבד את חבריי, את הציונים הטובים ואת כל רשימת המכולת ממקודם.
הם היו בהלם איך שמרתי את המידע הזה לעצמי במשך כל כך הרבה זמן, חצי שנה אם אני ממש רוצה לדייק.
הם היו בהלם כי לא עיכלו שהילדה שלהם, הבת היחידה שלהם, עברה את הסיוט הכי גדול שאף הורה לא מאחל לביתו.
זה מה שמנע ממני לספר. הבושה שחשתי שחוויתי דבר כזה. אני מתביישת בזה, ומרגישה אשמה שלא הצלחתי לדאוג לעצמי יותר טוב ולהימלט.
אני לא כל כך רוצה לפרט על השיחה עצמה יותר, מקווה שתבינו. רק רוצה לציין שאת הרעיון ללכת לטיפול הפסיכולוגי שהפך לאחר זמן קצר לפסיכיאטרי כי נדרש לתת לי תרופות, ההורים שלי הציעו, או יותר נכון קבעו.
אני מודה להם על זה, כי הטיפול היווה עבורי מקום מפלט מאיזושהי בחינה. אומנם רק על האונס דיברתי אבל פרקתי הכל לפרטי פרטים, יותר משפרקתי להוריי, ומעבר לזה, התרופות עזרו לי מאד.
את החברים שהיו כיסיתי, את ההורים כיסיתי… על שאר ההתארגנות בבית אין לי ממש כוח לפרט, אז בואו נעבור ישירות לקטע בו אני מגיעה לבית הספר, מצד אחד מרוצה מעצמי ומאיך שאני נראית, מצד שני מפוחדת שמישהו ישפוט, או יקלף את מסיכת האיפור והשיער ששמתי על עצמי, ויגלה את האני השברירית, הפחדנית והלוזרית.
אני פותחת את הדלת המובילה לתחילת המסדרון בבניין היודבתניקים, ולרגע ממש מרגישה בתוך איזשהו סרט. תוך כדי פתיחת הדלת רוח מגיעה מבחוץ ושיערי מתנופף מעט, מבטים משתאים נוצרים על פניהם של ילדים בשכבה, ולרגע קט, אחד, אני מרגישה נורמאלית וחופשייה.
אני ב'היי', לא ממש שמה לב למי מביט, מתי מביט, אני פשוט ממשיכה ללכת. לא שמה לב על פני אלו כיתות אני חולפת, ואלו נערים יוצאים ואלו נכנסים.
מבלי לשים לב אני מגיעה לסוף המסדרון. הגעתי לסוף, והסרט נגמר. הוא גם לא נגמר טוב כל כך כי נתקלתי באלדר.
"מישהי פה נראית טוב היום" הוא אומר לי, בקול שנשמע לי כמו של נחש ארסי.
אני מביטה בו בהלם. כל הביטחון שחשתי עד לפני שנייה מתפוגג. אני מביטה עליו ומרגישה איך בבת אחת כל הגרון שלי דואב ושורף, איך קיא עולה במעלה הגרון, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא להתמוטט ארצה ולשכוח. אבל אני לא באמת מסוגלת, גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, שאני רוצה.
הילדים בשכבה לא יודעים מה באמת קרה. החברות שלי (לשעבר) לא יודעות מדבר. לכן אף אחד לא ממש מבין למה על פניי ישנה הבעה קפואה, למה אף אחד מתווי פניי לא זזים ולו לרגע, למה אני מתנשפת ובקושי נושמת, מסתובבת מהר ומתחילה לרוץ לאחור.
הילדים שעמדו ליד אלדר ושמעו את מה שאמר לי, בטח חושבים שאני פסיכית. הרי מה שהם רואים זה בחור שמחמיא לבחורה, זה בחור שמחמיא למי שאמורה להיות הידידה הכי טובה שלו. אז למה לעזאזל היא רצה כאילו מישהו מאיים עליה באקדח?
הם לא מבינים שבשבילי לשמוע את זה ממנו, זה בדיוק כאילו מישהו היה עומד מולי ומאיים שיהרוג אותי.
הלוואי והם היו יודעים את האמת, הלוואי.
התחלה חדשה אמרתי? בתחת שלי התחלה חדשה.
ממש.