ללכת למדבר

זוכרת שדיברנו על ללכת למדבר? מצחיק להיזכר בתקופה ההיא. היינו כה מבולבלות וחסרות כיוון. והנה שוב, אחרי שנים אני פותחת את אותו הדף וכותבת את המחשבות שדיברנו אחת אל השנייה.
בדיעבד, תמיד ניתחנו את העבר. בכל תקופה יש איזה אתגר נורא וגדול שצריך לעבור, גם אריקסון דיבר על כך. אולם, אני נוטה להאמין כי האתגרים שלנו יכולים להיות אף ספציפיים יותר בהתאם לחברה בה אנו נמצאים.
פעם חברים היו אתגר. בגרויות היו אתגר. הצבא היה אתגר. היום אנו יותר גדולות, אפילו יותר מהאתר הזה.
זה מצחיק לא? רצינו ללכת להתבודד ביחד במדבר. טוב אולי את רצית ללכת לבד, אבל אני רציתי שנהיה לבד ביחד. סתם כי זה יותר נחמד. אולי יהיה רגע שבו נרצה להחליף אחת עם השנייה מחשבה או שתיים ואז לחזור לשקט שלנו.
למרות זאת, גם עם החברות הקרובות ביותר, גם עם בני המשפחה עימם גדלנו, תמיד תהיה ביקורת, שפיטה מסוימת. אז אני מבינה למה רצית ללכת למדבר לבד.
ועדיין, בטוח יותר בשניים.
היום כשאני מסתכלת לעבר אני חושבת לעצמי: תראי כמה מבולבלות היינו, רצינו ללכת כל כך רחוק מאנשים, מחשמל, מציליויזציה. הבעיות שלנו היו… קטנות. בעיות של ילדות, וכבר אז רצינו לברוח מהכל ולשכוח מכולם.
תראי כמה מבולבלות אנחנו היום, כשאנו מבינות שבעיות העבר היו רק ההתחלה בחיים הללו.
בכלל, את חושבת שהיינו מסתדרות באיזו בקתה חשוכת אל במדבר? בואי. זה אנחנו.
אנחנו צריכות מזגן, אוכל טעים (ואנחנו בטח לא יודעות לבשל). זה גם ככה לא היה עובד.
אבל אז נותרת בי התהייה- מתי כן אוכל להתבודד ולחשוב?
כל ערב ביומן? במדיטציה מזדמנת? מתי נקבל את השקט שלנו מאנשים ומציפיות החברה? האם הרצון להיעלם במדבר, יעלם בעצמו יום אחד? אולי כשנהיה מספיק מאושרות ומספיק נטועות באדמה? אולי כשלא נוותר לעצמנו ונדחוף קדימה לעבר מטרותינו? מתי נפסיק לרצות לברוח מהכל ומכולם?

החיים מתקדמים חברתי הטובה, ואנחנו בלי לשים לב התקדמנו איתם.
הבעיות שלנו אחרות, היכולות שלנו התקדמו, עברנו יותר אתגרים ביחד, ולבד.
משום מה, וזה קצת מצחיק כי הנסיבות היום הן אחרות, אבל ללא שום צל של ספק אני עדיין רוצה ללכת למדבר. היום. מחר. כל רגע שאפשר. ללכת ולא להסתכל לאחור. את תראי, ברגע שהולכים למדבר כשהשקט עוטף אותך, לא תרצי לעזוב.