Bulling

״יפה הפרפרים שאת מציירת״ אמרה -א- חברתי הטובה.
״תודה״ השבתי.
״למה את לא מציירת אותם על דף?״ שאלה.
״זה משהו כזה. כל פעם שאני סובלת במקום לחתוך אני מציירת עוד פרפר, ואם אני חותכת הוא נהרג״
״למה את מתכוונת?״
״אני לא רוצה לחתוך את הפרפר, אז אני לא חותכת את עצמי. הפרפר מציל אותי״
״ממי?״
״מעצמי״
היא שתקה.
חזרתי הביתה, והוספתי עוד פרפר. עוד פרפר שמציל אותי מעצמי, מתחת לפרפר הזה, אני רושמת את השמות של החברות שלי (רק 2).
ככה זה כבר כמה חודשים, עד שיום אחד, זה כבר היה מוכן. עצמתי את עיניי, הבטתי במכתב שעל השידה, אף אחד לא היה בבית. ששש….דממה. פתחתי את הקופסא, לקחתי את הכדור, ועצמתי את עיניי – לנצח.
יום למחרת, הילדים האלה שהציקו לי? לא יודעים מה לעשות עם עצמם, לא יכולים לחיות בידיעה שהם הרגו ילדה, גם המורים לא מסוגלים להתמודד עם הכאב. אבי ואמי, הלכו לבית של הילדים שהציקו לי. הם רצו להרביץ להם, לקלל אותם, לעשות משהו עם האובדן. הילדים האלו התנצלו, אך לעזור כמובן שזה לא יוכל. זה קורה לעוד ילדים, פעם אתם אלא שפוגעים ופעם הנפגעים, אך לפני הכל תשאלו את עצמכם – למה גמרתם להם את החיים?