לכול הטבעונים והצמחונים

כולם הזהירו אותי לא לתת להם, לא לאפשר להם להיות כאן, אבל אני? אני הייתי צעירה ונאיבית, נתתי להם. אתם בטח יכולים להבין מה קרה לאחר מכן, הם פגעו בי בכל דרך אפשרית.
בהתחלה הכל דווקא היה מעולה ונחמד, הם התייחסו אליי כאמא, הם התנהגו אליי הכי יפה שרק יכולתם לדמיין. חלק מהם אפילו סגדו לי, קראו לי בכל מיני שמות מפוארים, היו בונים לי מקדשים ומתפללים לי כל יום. אבל לאט לאט זה יצא מפרופורציה, חלק חשבו שאם הם יקחו חיים בשמי ויקריבו אותם בשבילי, אני אשמח. הם טעו, זה לא מה שרציתי.
במשך אלפי שנים הם המשיכו לעשות את זה, והם כבר שכחו מה היא המוסריות, מה היא האכפתיות אחד לשני. הם היו בטוחים שמה שהם עושים זה בסדר.
היו ימים שכבר לא יכולתי לראות את זה ושאגתי, הכל רעד, אבל הם ראו בזה משהו טבעי והמשיכו במעשיהם הנוראיים. אותם מעשים נוראיים רק הפכו לנוראיים יותר, הם הפסיקו לסגוד ולהקריב לי, והחלו לאכול חיים של אחרים במחשבה שאם מותר להקריב מותר גם לאכול. אבל לא, למה הם לא מבינים ששניהם שגויים מהיסוד? למה הם לא מפסיקים? הם שכחו אותי. הם החלו לפגוע גם בי.
עברו ימים רבים והם החלו לייצר דברים שיקלו עליהם, דברים שיעשו להם חיים קלים וכיפים, אבל הם לא הבינו שהם פוגעים בי. הם התחילו להתעלם מהעובדה שלכולם מגיע לחיות באותה מידה והחלו לחלק אותי לשטחים וטריטוריות, כל אחד רצה לשלוט על יותר ויותר שטח, כל אחד רצה להיות הכי גדול שאפשר. זה השלב שהתחלתי להתייאש, הבנתי שטעיתי כשאפשרתי להיות להיות כאן. פשוט טעיתי.
הם הפכו לשאפתנים יותר ויותר, החלו ליצר להם נשקים אכזריים ונוראיים על מנת לנצח את האחר, על מנת להיות חזקים יותר. הם יצרו נשקים ביולוגים, הם יצרו נשקים כימים, אבל יותר מכל? הם פגעו בי וטינפו אותי. היו אחדים שראו את זה וניסו לעזור לי, אבל הם היו מעטים, מעטים חסרי אונים.
הכל סביבי החל להתפרק, אני התחלתי להתפרק. לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל לשרוד ולהחזיק מעמד. היו ימים שרציתי פשוט להפסיק, להתפוצץ ולתת להם את מה שמגיע להם, אבל לא יכולתי. חלקם עוד טובים, לא מגיע להם את זה.
עכשיו אני רק תוהה אם יום יבוא והם ישימו לב, יתחילו לנסות לעזור לי, אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי. אתם וודאי תוהים מי הם שפוגעים בי, ומי אני בכלל. ובכן, זה אתם, ואני הכדור שעליו אתם חיים.