לכול דבר יש סוף

אני מביטה למטה, מסתכלת על התהום שלא נגמרת וחושבת ככה ייגמרו חיי.
עד לפני כמה חודשים כשחשבתי על הדרך בה אמות, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בצורה כול כך פחדנית כי זה מה שזה, אני בורחת מהחיים כי זה קל יותר מאשר לעמוד מולם. להתמודד.
רציתי להיפרד מהעולם כשאני יודעת שזהו, סיימתי את התפקיד שלי בעולם הזה ועכשיו אני עוברת לעולם אחר בכדי להתחיל תפקיד חדש.
אבל עכשיו כשאני עומדת פה, מוכנה לסיים את חיי, לסיים את התפקיד שלי טרם זמנו אני שומעת את הקולות שלהם מדברים אליי, לוחשים לי.
"את זונה" הם אומרים "את כלבה", "אין לך חברים", "עופי מפה את בזבוז של אוויר", "לכי תעשי משהו עם עצמך, עדיף תתאבדי" עוד ועוד קללות שלא נגמרות ועוד מילים רעות שחודרות לבפנים וכואבות כמו אלפי סכינים.
וכשאני עונה להם מה עשיתי שהם שונאים אותי כול כך הם רק צוחקים עליי וזורקים עליי כול מה שהיה בהישג ידם.
ובזמן שעוד ועוד זכרונות רעים עולים מולי, דמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על המשפחה שלי, היחידים שאוהבים אותי בעולם הזה והיחידים שלא מגיע להם לסבול.
אני לא רוצה להיות בנעליים שלהם כשידווחו להם שמצאו את בתם מתה, כנראה התאבדה..הם בטח יאשימו את עצמם.
אבל עם כול הסבל הכרוך בזה אני חייבת לעשות את זה כי אני כבר לא יכולה, הלב שלי כבר לא יכול יותר, יש בו יותר מדי כאב, חושך, חסר לו אהבה, אהבה שלא יוכל לקבל אף פעם.
לכול דבר יש סוף, לכול אחד יש סוף, וזה כנראה הסוף שלי. אולי אחרי הכול לא מגיע לי סוף שמח.
אני פורשת יידים מביטה לשמיים, כבר שקיעה, היא כול כך יפה אני חושבת לעצמי.
זהו אני מוכנה.
אני מרפה את גופי ומרגישה אותו צולל, נופל אל הלא נודע ואז כלום…