לך, מנהלת יקרה!

לך, מנהלת יקרה!
לא יכול להיות שאת לא מודעת!!
מודעת לכל מה שאת עושה.
יש 17 בנות, כאלה מתוקות, נסיכות אמיתיות, ואני יכולה להמשיך עם המחמאות עליהן גם עוד שנה אם צריך… הבעיה היא,שאני אחת מהן. אחת מתוך 17 שאין להן מספיק אומץ כדי ללכת לדבר איתך, ולהגיד לך בפרצוף את מה שמגיע לך.
והשש עשרה האחרות, הן החברות שלי. קשורות וכלואות זו בנפש של זו.
תשמעי, מההתחלה הרעיון הזה של לעבור לתיכון שלך, לא מצא חן בעיני אף אחת מאיתנו.
הכיתה הכי מגובשת ומחוברת מאז שהקימו את בית הספר… אז יש במה להתגאות.
מכירות מגיל שלוש, שכנות אחת של השנייה, עוזרות בכל מצב.
בקיצור, חברות כל כך טובות שלא מוכנות שיפרידו אותן… ובצדק!
אבל זו המציאות ואין מה לעשות, הבנו מההתחלה שיחלקו אותנו לשתיים..
חיכינו שתואילי בטובך להזמין למבחנים, לראיונות, לרישומים וכל מיני דברים כאלו.
אבל כלום, פשוט כלום!! חצי שנה שאת מספרת סיפורים, "לא עכשיו", "בחודש הבא", "אחרי פורים" ועוד כל מיני תירוצים כאלו ואחרים….
בסופו של דבר האמת יצאה החוצה, והבנו שעבדו עלינו בעיניים….
רואים את התלמידות של היסודי שלכן, יוצאות מחויכות ומאושרות, ובמבטים "מופתעים" שואלות אותנו, "מה אפילו לא הזמינו אתכן למבחנים"??
לך, מנהלת. שמתוקף תפקידה צריכה לדעת מה שלום התלמידות שלה.
לך, שפצעת את הנפש של 17 בנות מסכנות, שלא עשו לך שום דבר…
סך הכל, על מה לא קיבלת אותנו?
לא כי :"אין לנו מקום בכיתות"… רק בגלל סיבה אחת וכל כך טיפשית. שזה הכי פגע.
התחייבת לקבל קודם את הבנות "שלכן", ומה איתנו?
שהתיכון שלך אמור גם להכיל את הבנות שלנו!! זו המציאות אם את רוצה ואם לא!
כנראה שעוד לא הבנת, שאם לא אצלך, אנחנו לומדות שנה הבאה אקסטרני בבית…
פעם היינו אומרות "אקסטרני בבית" כמו בדיחה. עכשיו, זה כבר לא נשמע ככה…
ואת יודעת מה עוד?
מילא היינו שומעות את זה ממך, אבל מהתלמידות שלך? שהיו אמורות ללמוד איתנו בכיתות??
לראות את השמחה על הפנים שלהן, כשהן רואות אותנו הולכות ברחוב. אבודות!!!
ולך, המנהלת שלי… המנהלת האהובה שלי!!!
שמנסה להפוך עולם בשביל התלמידות שלה… כמה בכינו לך, והתלוננו, והתרגזנו.
ואיכשהוא בדרך ניסית, תמיד ידעת להכיל את הכל…
כשאמרנו לך שאנחנו לא רוצות לעזוב את הבית ספר המקסים שלנו, ומצידנו לפתוח כיתה, וללמוד בתוך קרטונים!!! רק צחקת ואמרת בסוף יהיה בסדר והק"בה עוזר תמיד…
"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" ככה אמרת לנו. , "ואתן צדיקות שלי הסירו דאגה מליבכן,…"
כמה היינו נותנות כדי להישאר בבית ספר היקר והאהוב שלנו… שהכיל ומכיל באהבה כל כך גדולה כבר שמונה שנים!!
יש לך הרבה מה ללמוד מהמנהלת שלנו…
את המכתב הזה, כתבו איתי עוד 16 בנות… אבל אין את האומץ לשלוח…
בע"זה, כולנו נסתדר אני בטוחה. ויום יבוא. והמילים האלו יגיעו אלייך. אם זה במכתב או במילים ישירות.
ואז, אולי תביני קצת. רק קצת. ממה שאנחנו מרגישות…