לילה בתל אביב

ואיפה כאן אני? בין כל הבניינים הגבוהים, והאורות הבוהקים. אני ממצמצת, מעקמת את הצוואר בניסיון לראות את הכוכבים. אבל אין כאן כוכבים, יש רק צפירות והמוני רכבים ואופניים ואופנועים. הכל חוץ ממה שבאמת נעים לראות כשהכל בלב נצבט.
אני נושמת, ונדהמת מהאדים שיוצאים מפי אל עבר שמי הלילה הקרים של העיר, ומהרחובות שבהם הכל עובר כל כך מהר, שאין ברירה אלה לפנות לסמטאות כדי לנשום באמת. ואני לא יכולה שלא ללכת מהר כמעט בקצב של ריצה, לחלוף על פני חנויות ובתים והמון אנשים. אני מנסה לברוח. אבל לאן כבר אפשר לברוח? אז אני עוצרת ושוב נושמת ומתבוננת מסביב. יש באמת משהו קסום כשיש כל כך הרבה מה לחוות, כשיש כל כך הרבה אפשרויות. אולי אם אני אנסה, ואשכח מכל מה שאני, אז אני אצליח להיתמע באימפריית הבטון. אני מתיישבת כל ספסל מתכת, שכנראה עוד שעתיים ישן עליו אדם מחוסר בית. וממשיכה לבהות, הפעם באנשים. אלו שיושבים בברים, ומחזיקים ידיים וגם באלו שצוחקים. ויש כאלו אחרים, שהולכים מהר בדרך הביתה מהעבודה. אני מחפשת משהו בהם, כנראה נפש תאומה. הגשם החל שוב, ועכשיו כבר אין ברירה ואני הולכת לתחנה בצעדים קטנים, נותנת לשלוליות להצטבר ולנעליי להירטב מעט. אני מרגישה כל כך חייה וכל כך מתה מבפנים שאני פשוט אוטמת את כל התחושות ונותנת רק לצעדים להכתיב את מעשיי. וכל צעד מוביל לצעד הבא, עד שאני כבר יושבת באוטובוס, וחלק מהאור והרעש נבלמים בזכוכית ואני משעינה את הראש ומביטה בעיר רק ככה. כמו בגן חיות, או כמו החיה עצמה.