לחכות בתור

תור.
כל אחד מסומן במספר. המספר שלו בהגרלה של הגורל. נהר האנשים מתפלג על ידי סלע אפרפר שעליו חייל אפרפר עוד יותר.
והפלגים זורמים. חלק למוות, וחלק למוות העתידי. מחכים לו. מנסים להיאחז בגדה, כדי לא להיסחף.
במקום שאגת המים נשמעות יפחות בכי. במקום מי החיים דמעות צער נסחטות מהעיניים. בכי וזעקות אימה ממלאות את התור.
רק גבר אחד, מתעלם מהאבל מסביב. מהצער. עיניו צלולות.
והוא צוחק. פורץ בצחוק משוחרר. צחוקו קוטע את הבכי. חוסם את הנהר.
חייל האס.אס משתומם. הוא כמו כולם. מופתע והמום. האיש אינו ילד קטן. לא קשיש הוזה או גוסס ממילא. גבר חסון וצעיר שהחיים עוד לפניו. או יותר נכון, מאחוריו. מלפניו נמצא רק הסוף.
החייל מפלס את דרכו אל האיש. אצבעותיו הארוכות ננעצות בכתף הצעיר. "למה אתה צוחק?" הוא מתפלץ.
האיש משיב לו בחיוך. "גם למוות שלי אני צריך לחכות בתור?"
החייל חושב קצת, מגרד בפדחתו הארית. "אתה, " הוא מצביע על האיש "יש לך ראש."
חייל האס. אס לא מוריד את זרועו.
"צא מהתור."