לחיות בארץ לעולם לא :(

אני לא יודעת מה הכה בי פתאום, אני יושבת מול המחשב, יושבת ובוכה, וכל האיילנר והמסקרה נמרחים על פניי, ושורפות לי העיניים, וכואב לי הלב.
לא יודעת מה עבר עליי פתאום, מה גרם לי פתאום לחשוב על כל הפרידות בחיים שלי, מהפרידה שטותית ביותר, עד לעוצמתית שאיימה לקרוע לי את הלב.
כנראה שזה בגלל שבמשך השלושה ימים אחרונים פתאום היה לי התקף עז של געגועים לסיפור שפעם קראתי, סיפור שהכיל את כל כולי, שהתפרס על פני הרבה זמן, צחקתי, בכיתי ואהבתי…סיפור שהתמכרתי אליו, שבסופו של דבר הכותבת הפסיקה לכתוב אותו, היה לה הרבה קוראים, וראיתי פרק שהיא פרסמה ולא היה לה שום תגובות כי היא פרסמה את הדבר הזה אחרי שלוש שנים, נפרדת מהיצירה שלה…
ואני בוכה כאן בחדר המחשב שצמוד לחדר הוריי, ומרסנת את עצמי, לא להתייפח בקול.
הזמן גורם להשכיח את הכאב, לעמעם דברים, אך הוא לא מעלים אותם לגמרי, וכאתה נמצא במרוץ החיים אין לך זמן לעצור ולתהות על ספרים, חברים, אהבות, על העבר…אבל יש רגעים בהם אתה נמצא לבד, והמחשבות שלך נודדות…ואתה מתחיל להתגעגע.

החיים בנויים מפרקי זמן, והגעתי למסקנה שבכול פרק זמן אני צריכה להיפרד מי מישהו, ממשהו…כמו משחק במחשב שעד שאתה לא עושה משהו אתה לא עובר שלב.
והאם זה קורה לכולם או שאני הרגשנית היחידה?! זאת שכל כך קשה לה להתחבר לאנשים, אך ברגע שזה קורה זה נעשה חזק מתמיד.
אני שונאת להתגעגע, הלוואי שלא הייתי מרגישה דבר.
וברגע הזה אני לא יודעת איך אני אתמודד בסוף השנה, כשאני נאלצת להיפרד מחברות שחלקן היו איתי במשך 12 שנות חיי, שזה הרבה.

נמאס לי לוותר על כל כך הרבה דברים בחיים שלי, בא לי לייצור עולם משלי…לפעמים בא לי לחיות בארץ לעולם לא ולא להתבגר אף פעם.