לחזור בחזרה

כשחזרתי לדירה של ההורים שלי, למעשה גם עוד לפני כן בשדה התעופה חזרה לארץ, כבר לא הרגשתי חמימות. אני זוכרת איך בעבר הייתי חוזרת ואיך התחושה של החום ברגע שיוצאים משדה התעופה מחזירה את כל השבים למציאות. החמימות ההיא הרגישה לי מוכרת היטב והייתה לפעמים מרגשת אותי למרות שאהבתי להיות עם סבא וסבתא מעבר לים. בזמן הארוחה לא יכולתי להתעלם מהאי סדר בכל רחבי הדירה וידעתי שאני לא מסוגלת לשנות כלום, כי גם עכשיו אני ישנה בסלון והחדר שלי כבר לא שייך אלי. בסלון אין פרטיות, כי אמא עובדת ממש שם. המים שיוצאים מהברז מריחים כמו חלודה מחצית מהזמן והעובש בחדר האמבטיה לא נותן לי להירגע, כמו גם זרם המים האיטי. אני חושבת לעצמי מה קרה לי, איך השתנתי כל כך לאחר שעזבתי. כמובן שהמצב הזה לא ממש רגיל בבתים אחרים, אין לכך קשר בהיכרח או הכללה לכולם. גם לקרוא להורים שלי ישראלים לא יהיה נכון במאה אחוז, לא כי הם לא רוצים, אלא פשוט כי הם גדלו בסביבה כל כך שונה שהשאירה חותם שנשאר גם לאחר שבילו את מחצית חיהם בארץ. החותם הזה עבר אלי, אך גם הסביבה לעולם לא קיבלה אותי. אחרי כמה זמן גם לא מצפים לשום דבר אחר, תמיד חושבים עלי דברים, אומרים מילים. כשאני הולכת ברחוב לסופר, אני בקושי נמצאת בגוף של עצמי, הכל בי מבקש לעזוב. אין לי מה לחפש פה יותר. אני מנסה לשאול את עצמי למה אני מרגישה באופן כל כך קיצוני, למה כל כך רע לי, האם הזכרונות של העבר עד כדי כך גרועים? למה בפעמיים הקודמות עוד יכולתי להסתגל. התסכול רק גדל, כי החסכונות שלי לא יספיקו למספר שנים, אלא רק לעוד שנה אחת, ועדיין אאלץ לבוא לבקר. אני מרגישה בודדה, כי החברים בארץ בחרו במסלול חיים אחר לחלוטין ואף אחד לא עשה את אותו הצעד כמוני ואף אחד גם לא מבין. בעבודה אנשים חושבים עלי דברים, שאני בטח רק מטיילת ונחה ומנצלת את המגורים באירופה. כנראה זה מה שהם היו עושים, אבל אני לא בן אדם של מסיבות, ואין לי זמן לאחר העבודה והלימודים ללכת לכל מיני מקומות, אלא אם כן זה מתאים לנסיבות. אנשים שמכירים אותי קרוב דואגים שאני חוזרת לכאן, כי כאן אני לא אוכלת, כאן אני מרגישה חנוקה. אני לא יודעת איך החיים שלי הסתדרו בכזאת צורה שכבר אין לי שום ברירה אלא למצוא דרך לעזוב, כל פעם מחדש.
אני יודעת שאני חייבת להמשיך למרות שלפעמים אני בוכה ומרגישה שאני רוצה לצעוק ושהכל יותר מידי, אבל לפחות שם יש לי חדר משלי, יש לי את ההישגים והאפשרויות שכאן אין. כל יום המחשבות חוזרות, מי אני, איפה באמת הבית שלי, מה אני אעשה, מה אני עושה בכלל. אבל לפחות עכשיו אני יכולה לענות, שכאן זה לא ביתי. גם אם אני אוהבת כל כך הרבה דברים, אני לא שייכת. יכול להיות שלעולם לא אהיה שייכת, אבל אני יודעת שארגיש יותר בבית במקום שבו אנשים נראים כמוני, ייתכן והם גם יותר רציניים. אני לא יכולה להכחיש שאני גם רוצה לפעמים ללכת ברחוב ולא להרגיש יוצאת דופן. אני רוצה לחזור הביתה, אני לא יודעת לאן, אבל אני יודעת שהבית הוא לא פה. הוא לא עם המשפחה, לא עם החברים ולא בארץ שבה נולדתי וגדלתי. אולי לבן אדם כמוני לא יהיה בית לעולם וגם אם אתפלל בכנסייה כל שבוע, לא אקבל את משאלותיי. אני יכולה למנות על אצבעות כף יד אחת כמה אנשים גורמים לי להרגיש בנחת ומובנת ושייכת, יכול להיות שזאת הסיבה למה אני רוצה לחזור כל כך מהר, עוד לפני שהלכתי לרופאים או ביקרתי מכרים או משפחה נרחבת. אני לא יודעת מי אני, אבל אני לא אגלה זאת כאן. סליחה לכל מי שנשאר מאחור, אבל אני שמחה שאתם לא מרגישים את אותו החנק.