לוח השעם שלי

ייצבתי את הכיסא הלבן וקמתי ממנו, הכסא הלבן שעד לפני שנייה שני רגליו האחוריות
שימשו למשענת, והקדמיות "עפו" באוויר ונתנו לי הרגשה שהתמקמתי.
התקדמתי לעבר הדלת של החדר שלי, עליו היה תלוי לוח שעם.
על הלוח היה רשום עם נעצים צבעוניים את שם החודש,
ומתחתיו לוח השנה.
מאי. מ' בצבע צהוב. א' בצבע כחול. ב' בצבע לבן .
אולי זה סתם יצא צבעוני,
אבל..באמת. זה פשוט יצא צבעוני.
תמיד. כל חודש זה יוצא מה שיוצא מקופסת פלסטיק שבתוכה מונחים כל שאר הנעצים שרק מחכים
להינעץ על לוח השעם שלי. "לא נורא. בפעם הבאה.."
בחלק העליון של לוח השנה שהתמקם מתחת לשם החודש, היה גם נעץ שהתאים כמעט בשלמות
לחור שנוקב מעל ללוח השנה, שאליו הנעץ עצמו הוכנס.
כל חודש. מדי שנה. אני עומד ככה ומעביר חודש. מעביר שם חודש.
מוציא נעצים, נועץ כאלה חדשים-ישנים וכאלה שנשארים.
מוציא דפים מהלוח שנה, שומר, ומסתכל על דף חדש. על חודש חדש. שגם הוא יעבור..במהרה.
כאן, ברגע הזה במיוחד, אני חושב תמיד על כמה שהזמן עובר מהר,
כמה עובר מהר בלעדייך. אחרייך.
מה שכבר התרגלתי לראות על לוח השעם באפריל נעלם,
אפילו זה.
אבל יודע שאחריי אותם רגעים, כמו הרגע הזה שיש זמן שאני ממש נזכר בך,
אני אחזור לחיי הרגילים בלעדייך, כי הרי..צריך להמשיך. חייבים להמשיך.
אבל אני גם יודע,
שאחרי אותם רגעים איכשהו, מתישהו, בכל יום,
אזכר בך. לפחות פעם אחת.
בינתיים, זה לא מפסיק לקרות.