לוחמת.

לוחמת.
אני רוצה להיות לוחמת.
בהתחלה ההחלטה להיות לוחמת הייתה אימפולסיבית למדי.
הרי, כדי להיות לוחמת צריך להיות בכושר- שכמובן אין לי.
צריך הרבה רצון והתמדה- תמיד התמדתי ברצון, מעולם לא רציתי התמדה.
צריך הרבה אומץ- לא רק כדי לצאת לשדה הקרב, אלא כדי להבין שהחיים מונחים על הקו. הלוחמות האחרות סומכות עלי ואם אין ביכולתי לספק להן את הגיבוי הנחוץ- הרי שאני נטל עבור המחלקה וסכנה לחברותיי במדים.
מה עוד צריך? כוח נפשי גדול.
ככל שאני חושבת על התפקיד יותר, אני נלחצת יותר.
אני לחלוטין וללא שום צל של ספק רוצה להיות לוחמת, אך הדבר כמובן לא פוסל חששות שיש לי מלשרת בתפקיד המיועד.
כוח נפשי גדול בצבא מתבסס על הסתגלות. אני מסתגלת למצב החדש שבו אני שרויה- אני כבר לא אדונה לגופי. כעת, אני רכושו של הצבא המוסרי ביותר בעולם.
אינני נמצאת בסביבה הטבעית שלי.
אני לא יכולה לברוח לחדר הורוד שלי (שרצה הגורל והוא אכן פיזית ורוד).
אני מחויבת ליצור קשרים חברתיים בתוך המחלקה. בתוך היחידה. אני מחויבת לעצמי. אני מחויבת לעזור לאחרות. אני מחויבת לצה"ל.
אני מחויבת. נקודה.
אני מחויבת לעשות כמיטב יכולתי על אף הסכנות והקושי הרב.
אני מחויבת לא להישבר תחת הלחץ. לא לתת לזרם המים החזק להפיל אותי אל רצפת המקלחת הבוצית. כן, המקלחת בוצית. כשאת לוחמת את לא זוכה לפינוקים כמו מקלחת נקייה. אלו מותרות שלך- אין גישה אליהן.
אני מחויבת לעמוד איתנה, כמו מפקדת המחלקה שלנו. נמרה חיה ונושמת בתוך בסיס בדרום.
אני מחויבת לעטות על פני מסכה של אומץ ונחישות. הילדים בגבול לא צריכים לראות על פניי את התשישות.
אני מחויבת לאהוב, בעיקר את אויביי. שנאה רק תעיב על נפשי ותכביד את העול הכבד שאני נושאת בתוך הקיטבאג 20 קילו שעל גבי.
אני מחויבת להיות בעלת כוח נפשי, כי לוחמות כמוני יוצאות ארבעה ימים בחודש הביתה.
ארבעה ימים לראות את המשפחה.
ארבעה ימים לראות את כל החברים.
ארבעה ימים לא להשלים סדרות.
ארבעה ימים להתענג על כל פיסת מזון שתיכנס לפי.
ארבעה ימים לזלול. שוקולד. המון שוקולד. אל תתקמצנו על השוקולד.
ארבעה ימים לבקר את חבריי בעבודה שממנה נאלצתי להתפטר, כדי שעתיד מדינת ישראל יהיה טוב יותר.
ארבעה ימים. בעצם, קצת פחות. העניין הוא שהמרחק מהדרום אל הצפון הוא קצת… ובכן, רחוק…
נקצץ מספר שעות שהולכות על נסיעות באוטובוסים וברכבות.
וכמובן כשלא עושים משהו טוב, מקבלים שעות ביציאות…
ארבעה ימים הפכו שלושה.
שלושה ימים לדבר עם חברות.
שלושה ימים לשתות אלכוהול וללכת למסיבות.
שלושה ימים למצוא בן זוג מתוק.
שלושה ימים להתרגל למיטה החמה.
שלושה ימים עד הפרידה הבאה מאחותי הקטנה.
זאת בהנחה כמובן, שקיבלתי רק שעות ביציאה.
הרי, על כל דבר קטן "מקבלים שעות".
מה אם עשיתי הרבה דברים קטנים? מה אם עשיתי הרבה שגיאות?
הצבא לא נשאר אדיש, יש לו חיילים לחנך. משמעת היא מהות התכלית ומישהו צריך דוגמא לשמש.
"תהני בבסיס" מנופפים לשלום חיילים. קיבלתי שבת. כיף חיים.
אבל זוהי המהות של להיות לוחמת. זוהי המהות של להיות חייל בצבא ההגנה לישראל.
המשמעות היא שאנחנו מקריבים הרבה. לפעמים יותר מידי.
אני עלולה להקריב את החיים שלי.
אני עלולה להיפגע בזמן לחימה.
אני עלולה להקריב את הזמן הפנוי שנותר לי, לא שהוא רב.
אני עלולה להקריב קשרים עם החברים שלי מחוץ לצבא כי אני בכלל בבסיס, סוגרת 21, כמו חיילת צהובה טובה.
אני עלולה להקריב את ארבעת-
אני עלולה להקריב את שלושת הימים הנותרים שלי.
אלא אם כן מדוברת כאן סגירת שבת לא צפויה ובמקרה הנ"ל אני עלולה להקריב את היומיים היחידים שלי בבית.
אני עלולה לעשות הרבה דברים.
למדתי שעלי לא לחשוב על דברים שעלולים לקרות, אלא ליצור את העתיד שלי.
לוחמת.
אני רוצה להיות לוחמת.
עצם המחשבה על כל ההקרבה העצמית והקושי הנפשי והפיזי מלחיצה אותי. אני מודה. מודה, אך לא נסוגת לאחור.
אני מסתכלת קדימה.
משתדלת להסתכל על המישור ולא על העלייה.
"זה הכל בראש, רק תאמינו בעצמכם".
אני מאמינה.
אני מאמינה בעצמי. לא פורשים. לא מוותרים. הרגליים שורפות, הגוף נוטף זיעה דביקה. לא ראינו מקלחת כבר שבוע. לא. מוותרות.
אנחנו לוחמות.
אנחנו בחרנו להיות לוחמות ולא משנה כמה התפקיד קשה, יש עלינו חובה לבצע אותו על הצורה הטובה ביותר.
כי לצידנו, הלוחמות, שוכנים גם הלוחמים וגם הם, עלינו סומכים.
לוחמות.
לוחמת.
אני לוחמת.
אני הולכת להיות לוחמת.
להמשיך לומר את זה לעצמי.
כמו מנטרה מאולתרת.
לוחמת.
לוחמת.
לוחמת.