לוחם שנפל

מאז שהתגייסנו בגיל שמונה עשרה לצבא, לחיל הרגלים, לגולני, הכרנו את דניאל.
דניאל היה בחור מוזר. הוא תמיד היה מסתגר בתוך עצמו, ותמיד היה שקט. הוא לא היה מדבר איתנו הרבה, ותמיד היה לו מבט בעיניים. מבט רדוף, מבט של אדם שראה יותר מדי דברים. דבר אחד מאוד בולט היה בו. רוח לחימה. במסעות הכי קשים ובאימונים הכי מפרכים הוא לא התייאש, במצבים הכי רעים הוא לא נשבר. בטירונות, כשהחסונים מבין הפלוגה שלנו התפרקו, הוא צעד בראש מורם. בערה בו אש, אש שלא כבתה מעולם.
אני מתבייש לומר, אך לפעמים אפילו צחקנו עליו. ריכלנו עליו שהוא סנוב, שהוא גאוותן ואגואיסט, ולפעמים גם בפניו אמרנו את זה. אבל הוא לא ענה, הוא לא הגיב, הוא לא החזיר. הוא פשוט עמד ושתק. ספג את כל ההעלבות בשקט, הוא רק נכנס לאוהלו ולא אמר דבר.
כשפרצה מלחמת יום כיפור עוד היינו מגוייסים, העבירו אותנו להילחם בשטח. גם את דניאל.
כדי להפיג את המתח והפחד, צחקנו כולנו וסיפרנו בדיחות על האויב, היינו בטוחים שננצח אותו תוך ימים ספורים. היחיד שלא השתתף איתנו היה דניאל. הוא ישב באחת הפינות במבט רציני, כשעל פניו נסוכה הבעה לא ברורה, משהו בין נחישות לעצב. לא ייחסנו לו הרבה חשיבות, כבר התרגלנו לעובדה שהוא שונה מאיתנו. הועברנו לשטח, כל הפלוגה שלנו נשלחה לחזית לבדנו, ללא פלגות אחרות. חיל האוויר וחיל השריון חיפו עלינו מכל צדדנו, אך למרות הכל הרגשנו לבד. בשלב מסויים הרגשנו שמישהו צופה בנו.
המ"פ (מפקד פלוגה) שלנו לא חשב הרבה. "כולם להתכופף!" הוא צעק, והוא לא טעה, מייד החלו צרורות של יריות ופגזים נפלו לידנו, אך לא נפגענו. פתאום קלטנו שאחד החיילים לא נשכב על האדמה, הוא רץ קדימה לבדו, יורה צרורות לעבר האויב. זה היה דניאל.
"דניאל!!" צרח המ"פ. "מה אתה עושה?! השתגעת?! תתכופף מיד, זה מסוכן!"
דניאל לא שמע, או לא רצה לשמוע. האש נרגעה, והמ"פ הורה לנו בלחישה להמשיך הלאה בריצה. מהר מאוד הדבקנו את דניאל. "מה אתה חושב שאתה עושה?" כעס המ"פ. "יכולת למות!"
"אני עושה את מה שאני צריך לעשות," הוא אמר פתאום בקול צרוד. עיניו היו אדומות.
לאחר כמה שניות התחדשו היריות. הם עפו לעברנו מכל עבר. מבין השיחים זיהינו מכונת יריה מופעלת בידי אחד מחיילי האויב. לקום ולנטרל אותו הייתה משימת היתאבדות שאף אחד לא רצה לקחת אותה על עצמו. חוץ מדניאל.
אחרי שכיבה של כמה דקות על הקרקע הוא היתרומם פתאום על ארבע, יצא מבין השיחים לפני שהמ"פ הספיק לאחוז בו ולמנוע זאת מבעדו. הוא קם על רגליו, וירה יריה מדוייקת בראשו של החייל האוייב, והיריות פסקו. לפני שהקליע פגע באוייב, כדור ממכונת היריה פגע בחזהו של דניאל.
מסוק החילוץ הגיע, אך הוא לא הצליח להציל את חייו. הוא מת במקום.
המסוק הטיס אותנו ואת גופתו של דניאל בחזרה לארץ, לבסיס. שתקנו כל הטיסה. חלק מאיתנו גם בכו. לא שכחנו איך צחקנו עליו והעלבנו אותו. השתיקה שלו הביכה אותנו יותר מכל מילה אחרת.
שיכנו אותנו בינתיים בבסיס, ויום למחרת הסתיימה המלחמה. אנחנו ניצחנו, אך אנחנו הרגשנו שנכשלנו, שהפסדנו. לא הייתה כל שמחה בליבנו.
באותו היום נערכה הלוויתו. ראינו איך טומנים את ארונו העטוף בדגל המדינה באדמה, דמעות זלגו על לחיי במהלך כל הטקס. גם אני הייתי מבין האנשים שהעליבו אותו.
כשהונחה המצבה, שעליה היה כתוב "…דניאל אדר, שנפל בעת מילוי תפקידו" שמנו לב לפרט מוזר. על המצבה משמאלו היה חקוק "…שמעון אדר, שנרצח בידי בני עוולה", ועל המצבה מימינו "…שירה אדר, שנרצחה בידי בני עוולה"
הבנו את הכל. הבנו למה הוא תמיד היה שקט ומסתגר, למה לא דיבר איתנו, הבנו מה הייתה פשר ההבעה הרדופה והעצובה על פניו. הבנו מדוע אש הלחימה בערה בו כל כך, ולמה הוא סיכן את חייו בעת הקרב. מאז לא נרדמתי בלילות, הזכרונות תמיד רדפו אותי. עם סיום המלחמה שוחררנו משירותנו הסדיר, ודרכי כולנו נפרדו, אבל אני סמוך ובטוח שגם הם לא שכחו.
אבל דבר אחד בטוח.
אני לא שכחתי.