לוזר

אתה לוזר, חבר.
לא אומר את זה כדי להעליב, אבל אני די בטוח שזאת עובדה. אתה רק לוזר ולא יותר, כי החיים הותירו לך זאת בתור חלק ממך. אתה אפילו מתנהג כמו לוזר, ראש מושפל, עיניים ממש מתות שאפילו עצוב להביט בך מהצד, אני חוטף צמרמורת. אתה רק לוזר, בן אדם. אתה יושב עם גב כפוף ונרתע מכל יצירת קשר עין איתך. לא יודע אולי אני הייתי צריך להמשיך לבהות מהצד בך ולא לעשות את מה שאני עושה עכשיו. אבל באמת, אתה כל כך לוזר שאני ממש מרחם עליך והמראה שלך מציק לי בעין. אני לא אוהב לראות לוזרים כמוך, הם בכל מקום. כל כך הרבה לוזרים שאני מעדיף להיות עיוור רק כדי לא לראות אתכם. כולכם אותו דבר, שבורים, מרוסקים ואפילו לא מסוגלים להבין שאתם לא היחידים. והנה אני אגיד לך יא חתיכת לוזר, אתה רק לוזר ולא יותר אז אל תתחיל להתנהג כאלו שכל העולם מגיע לך. תפסיק להביט בצדדים ולראות רק צחוק ולראות שלאחרים טוב ולך לא. אתם הלוזרים כל כך עיוורים שאפילו אני מרגיש לעיטים חשק עז לעקור את עיני ולתת לכם לראות באיזה מצב אתם נמצאים. אתם שותקים, חונקים הכל. ואתה בכלל, יושב לך ומתכנס בתוך עצמך. אולי תתן לי להיכנס, להסביר לך למה אתה לוזר ולמה כדאי לך להפסיק ומהר. לוזרים אפשר להיות תמיד, אז למה אתה בוחר בזה כבר עכשיו. למה אתה בוחר לשבת לבד, למה אתה בוחר לא לדבר ולמה דעתך לא נשמעת בכל הכיתה? אתה רק לוזר, ואני לא אכחיש את העובדה שאני אפילו מעט מבין. אני רואה אותך כל יום, שם ליד החלון, יושב לבד וחושב שכל העולם נגדו. למה אתה לא יכול להבין, אתה לא היחיד, אתה לא אמור להתנהג כאלו שכל העולם לא מסוגל להבין אותך, לא מסוגל לשים לב לזה שאתה לוזר עלוב.
בוא אני אגיד לך, אתה רק לוזר. ואני פה רק בגלל שאני גם לוזר. אני לוזר. מאוד לוזר. הכי לוזר שיש. אבל לעולם, לעולם לא תראה אותי בתור אחד כזה. אני לא בוחר להיות לוזר ואולי בגלל זה אני זה שאומר לך את זה.