להתראות,שמחה

אני לא רוצה לומר לך להתראות, שמחה.
לא רוצה להיפרד, כך שהפרידה תהיה רשמית. פשוט לא מסוגלת.
היית איתי כל כך מעט זמן, ועדיין איני רוצה להגיד להתראות.
נלחמתי חזק מאוד כדי להשיג אותך. באמת שכן. אחרי שנים של מאבק הצלחתי לשים את ידיי עלייך, ואף על פי כל זה, נדמה היה שאת מנסה לברוח ממני.
מנסה להתרחק ממני, להתעופף הרחק. הרחק מהעולם שלי. אני לא מאשימה אותך. כולם עושים את זה, במוקדם או במאוחר.
וכבר כמה זמן שאני יודעת שאת עומדת לעזוב. כבר כמה זמן שאני מבינה שאינך יכולה להישאר, משהו מונע בעדך. מהו הדבר הזה? אשר עוצר אותך מלהישאר על ידי. מיהו אותו כוח חזק שמרחיק אותך ממני בצורה כה החלטית?
רק לי זה נראה לא הוגן? להילחם ולהיאבק על דבר אחד ויחיד, רק כדי שהוא יוכל לברוח בהזדמנות הראשונה שתהיה לו? איפה הצדק?
אבל זה קורה. אף על פי מאמציי, זה קורה. זה מתרחש לנגד עיניי, בתוך ליבי וגופי. אני מביטה במראה ומבינה שאני קומלת. אך אין לי דבר לעשות בנוגע לזה. אין לי את הכוחות לנסות לתפוס אותך עוד פעם. לחזור לאותו מרדף חסר טעם אחר היצור החמקמק שאת.
היה לי אותך. זה נדמה שעברו רק כמה שניות מאז שהשגתי אותך עד שנלקחת ממני, ואין לי מושג כמה זמן באמת עבר. היה לי אותך, וזה הרגיש נהדר. סוף סוף היה אפשר לנוח מעט. להרפות מהכאב, מהייאוש. זו הייתה תחושת הקלה שלא חוויתי מימיי. כזו תחושת רווחה, סוף סוף יכולתי לנשום.
אך רגע אחר כך, מישהו לקח אותך ממני, ואני שוב נחנקת, לבדי. שוב ניזונה מפחד ותסכול. חיה את חיי בכוונה לשרוד, ולא יותר. והכול בגללך. הייתי מעדיפה כבר לא להשיג אותך מעולם. תחושת החוסר שהגיעה אחרי שנעלמת הרבה יותר מכאיבה מתחושת הריקנות שחשתי לפנייך.