להתגבר

אולי מה שגרם לי לרצות לזכור לא היה הזיכרון עצמו, אני מניחה שהוא לא עניין אותי כל כך.
אני חושבת שמה שרדף אותי היה דווקא הרצון להתגבר. זה היה הרצון ההוא להוכיח לעצמי שהנה, כבר אין טעם להדחיק, עכשיו אני חזקה ושום דבר לא ישבור אותי.
אבל כנראה שטעיתי, כי הזכרונות ההם נשארו קבורים ומודחקים.
הייתי צריכה להפסיק לנסות, אבל המשכתי והסתערתי בכל הכוח. הייתי מתוסלכת והייתי עצובה-אם לא הצלחתי, מה זה אומר עליי?
לקח לי הרבה זמן לצאת מזה, שנה או שנתיים, אבל עשיתי את זה לבד. בשקט בשקט, בלי שאף אחד ידע-לבד. לבד כי ככה האמנתי שאני, ילדה בודדה.

והיום, היום אני עדיין רוצה לזכור. אבל היום אני מחכה. כי אני יודעת שכשארצה אני אשחרר את הזכרונות, ואם לא ארצה, מילא, הם לא חשובים. אם פעם הרצון היה שורף אותי כמו אש מתלקחת, היום הוא רק ניצוץ בין מאות שיש בי.
ולמרות שאני יודעת שאני לא לבד, לפעמים אני עדיין מרגישה ככה, וזה כואב, כן, אבל אני לא באמת לבד, ואני יודעת את זה.
אולי זה מה שגורם לי להתגבר על ההרגשה-הידיעה שאני לא באמת לבד.

ואולי אני באמת חזקה מספיק, אם אני כבר לא כל כך רוצה לדעת ולזכור.