להשאיר תקווה?

מה להמשיך להאמין?
להמשיך להאמין שיום אחד העבר יפסיק לרדוף אותי?
להמשיך להאמין שבמקום להתקדם בחיים אמשיך להתקע על תקופות טובות יותר?
להמשיך להאמין שיום אחד יגיע, וסוף סוף יעריכו אותי כמו שמגיע לי?
כי אני באמת בן אדם טוב, אני אעשה הכל בשביל ילדים שאני בקושי מכירה, אני אכתוב מגילות שעות בווצאפ כדי לעודד מישהו שקשה לו, אני אגיד כל יום כמה אני אוהבת את אנשים שמסביבי כדי שלא ישכחו את זה, אני מסתכלת עליהם בעיניים עם כוונות טהורות, ובחיים לא בכוונה של לפגוע או לנצל מישהו
לא מעניין אותי לשמוע סודות הורסי חיים של אנשים ואז להשתמש בזה נגדם ולספר לכולם
אבל דיי נמאס לי
אני אף פעם לא מקבלת שום דבר חזרה
זה כאילו מבחינת כולם הגישה הזו מובנת מאליו
אבל אף אחד לא ייתן לי לזכות במשהו מחמם לב כזה מהם בחזרה
מרגישה שאני מדברת לקירות, שכל אחד תקוע בעצמו
ורק אני רוצה שלכולם יהיה טוב ואף אחד לא רוצה את זה בשבילי או שלא אכפת
כולם שונאים אותי ומתייחסים אליי כמו לזבל ומרכלים עליי
בזמן שאני אומרת מאחורי הגב שלהם כמה הם אנשים נהדרים
להמשיך להאמין שעוד נפגש?
שהפעם משהו ישתנה?
שיהיה לנו עוד צאנס?
שזה לא נגמר בפעם ההיא?
שאלוקים מתכנן לי דברים גדולים?
לא לאבד תקווה? להמשיך לקוות ולקוות ולשקר לעצמי שזה רק זמני, ובהמשך יקרה משהו והכל ישתנה
ויהיה לי עוד צאנס איתך
להסתכל לך בעיניים ולהגיד כמה אני אוהבת אותך
להסתכל בעבר בעיניים ולהגיד שהווה חזק יותר
להפסיק להזכר בהכל בדמעות
להמשיך להאמין שאנחנו זו לא טעות חד פעמית?
או
או שפשוט, לשחרר
אבל לא לשחרר בקטע של לעבור הלאה
לשחרר בקטע של, לשחרר
שלא תהיה תקווה יותר לעולם
להפסיק להאמין בהכל מסביבי
להתנתק מהרגשות
להפסיק לחשוב על כולם לפניי
לדעת שהכל זה שקר מעוצב, והאמת מכוערת
ושום דבר מהתקוות שלי לא באמת יתגשם
זה שקר שלי עם עצמי כדי שלא אשחרר
שלא אשחרר את עצמי
לבור עמוק ושחור שלא אצא ממנו
אבל אולי בבור הזה אמצא נחמה
בלי אמונה
בלי תקווה
בלי אופטימיות
בלי שאיפות
בלי לנסות לחפש את הצדק, את המישהו שייתן לי יחס אוהב בלי כוונה לקבל משהו בחזרה או לנצל אותי, אלא מכוונה טהורה, מכל הלב.
בלי לנסות לחפש אותך ברחובות, כדי ששוב נשב על ספסל ונצחק אבל זה ללא פואנטה כי אתה תשכח בשנייה שתחזור הבייתה
אבל אותי זה ילווה לשאר החודש
בלי לחייך יותר
לצאת מהבית כגופה
ולא כבן אדם
לדעת שאין לי מה להאמין באהבה יותר
כי זה אבוד
הכל אבוד
ואין סיבה שזה לא יהיה אבוד
כל פעם מחדש העיניים שלי זוהרות מאושר, ואני רק מקבלת סכין בגב
וכל פעם זה כואב פחות ופחות
כי כבר אין ציפייה, ידוע מראש שהחיים שלי הם אכזבה
איך נצצו לי העיניים ביום ההוא שחיבקתי אותך
איך נצצו לי העיניים ביום שמישהו עזר לי או פרגן לי בלי שום אינטרסים אגואיסטיים אלא מכל הלב
איך נצצו לי העיניים שרכבתי על קורקינט איתך סבא
איך נצצו לי העיניים בימים שהרגשתי יפה ועל גג בעולם
אני כבר לא מתגעגעת לאף אחת מהתחושות האלה
כי התחושה אחרי שהתחושות האלו נגמרות היא בלתי נסבלת
רגע של שמחה לא שווה ימים של סבל
ואני שואלת מה ככה זה מגיע לי?
לעשות אותי בן אדם ככ שונה?
שלא משתלב, שלא כמו כולם, שאמנם מסוגל להתאים את עצמו לכל אחד אבל בסופו של דבר אין לי מושג מי אני בכלל ואיפה אני באמת ארגיש שייכת
לא שייכת לא לכאן
לא לשם
לא אליכם
ולא אליכן
אני זאב בודד, תמיד הייתי. מגיל קטן כשכולם שיחקו ביחד ולמדו להכיר, ישבתי בצד השני, בסוף העולם, בצד השקט, והעדפתי לבחון את השמיים ולדבר עם עצמי
אני חושבת שאשחרר את התקווה, והפעם לתמיד
דיי
לא אראה אותך יותר
ואם כן, לא יהיה כלום
לשבת איתך עוד פעם אחת לא ישנה את המצב, גם לא עוד פעמיים
להתנשק איתך עוד פעם לא יגרום לנו להפוך לזוג מאושר
להמשיך לצפות שיגיעו האנשים שיתנו לי את היחס שאני נותנת לכולם, מיותר. הם לא יגיעו.
להתגעגע לעבר, מיותר. הוא נשאר מאחור. הגיע הזמן שאשאיר שם גם את האמונה שיהיה טוב יותר.
אני בובה חסרת רגשות מהיום, כזאת שזזה ברוח
ולאן שהרוח תזיז אותי מעכשיו, לשם אנוע
כי כבר אין לי כוח להתנגד.