להסתמם.

שלום, קוראים לי יובל אלמור ואני מכור.

התחלתי לעשן כשהיא עזבה אותי.
ולמקרה שתהיתם? היא זאת נעמה, החברה לשעבר שלי, עם כמה שכואב לי להגיד לשעבר.

-זה היה במסיבה, שתינו קצת והסתובבנו. הלכתי רגע לדבר עם אור ואחר כך לא ראיתי אותה-

אני לוקח שאיפה וזה משכיח אותה, הסם הטוב, המרגיע. עוד שאיפה ועוד, עוד סיגריה ועוד מזרק.

-התחלתי בקטנה, כשראיתי אותה מתמזמזת עם עופר הייתי שבור, אור שראה את זה הציע לי סיגריה. לא הבנתי איך סיגריה יכולה לעזור לי, לא הייתי צלול ולקחתי אותה. כששאפתי את השאיפה הראשונה זה היה כמו חלום, והשכיח ממני את כל הצרות. אחרי המסיבה התנערתי והבנתי שזה סמים-

אני עכשיו שוכב מול הספק ומתחנן שהוא יפתח לי את הדלת.
הוא לא.
מאז שגילו את חבר שלו איתי הוא לא מביא לי יותר כלום כי הצלחתי לברוח והחבר לא.
אני צורח ובועט בדלת. אני לא יכול להסתדר בלי זה, החיים שלי גם ככה חרא.

-לא התחלתי להתאפק, ביקשתי מאור עוד סיגריה. ככה התחלתי לעשן, לאט לאט עברתי מחשיש הלאה והלאה לקוקאין והרואין. לא רציתי להרגיש, זכותי לא?-

מה יש לו ממני? אז הצלחתי לברוח, זה אומר שהוא לא נותן לי יותר?!

-גם התחלתי לבלות עם אור והחברים שלו, הם אלה שהראו לי את הספק. "כל שאר המוכרים הם סתם חרא!" הם אמרו, "רק הוא והחבר שלו!", אבל אני תמיד חיבבתי יותר את החבר שלו-

אני מכווץ את הפנים שלי בכאב ורץ לאור, אולי הוא יוכל לעזור לי.

-אבל אז, יום אחד, הלכתי לחבר שלו לקנות סמים. נכנסתי לדירה ודיברנו. בדיוק שהוא העביר לי את החבילה שמענו רעש של מכונית, הצצנו דרך החלון וראינו משטרה, באותו רגע ראינו שוטרים יוצאים מהמכונית-

אני דופק בדלת של אור. אמא שלו פותחת, היא נראית עייפה. "איפה אור?" אני שואל ברגע שהיא פותחת.
"במעצר, לא ידעת? הוא היה מכור לסמים, וגרר עוד ילדים אחריו." היא מסתכלת עלי במבט מוטרד, "גם אתה, נכון?" היא שואלת "אתה בטח גררת אותו לזה! צא מכאן!".

-מיד רצנו לנעול את הדלת, אספנו את כל האספקה ופנינו לחלון. באותו הרגע השוטרים נכנסו-

אני מנסה לגרור את עצמי לתחנת משטרה, אני רוצה לראות את אור.

-מיד חטפתי את החבילה ממנו וקפצתי דרך החלון, הסתכלתי אחורה וראיתי את השוטרים תופסים אותו, התחלתי לרוץ בשיא המהירות-

אני מגיע לשם ונכנס. "אתם יכולים להגיד לי איפה נמצא אור?" אני שואל בחולשה,
"מה?" שואל השוטר ששאלתי אותו,
"אור פלד." אני אומר,
"אה, המסומם." הוא אומר בתיעוב, "מה אתה צריך ממנו?" הוא שואל בחשד,

-לקחתי את החבילה לאדם הראשון שעלה לי לראש, אור. הוא מסתכל על החבילה ומרים את הראש. "מאיפה השגת את זה?" הוא שאל בחצי התפעלות חצי דאגה, אני סיפרתי לו הכל. על איך הלכתי לספק, ואיך השוטרים תפסו אותו. "תביא את זה לי, אני כבר אדע מה לעשות עם זה." הוא אמר. הבאתי לו והלכתי-

"סתם, אני חבר שלו." אני משיב ומבין שעשיתי טעות,
"גם אתה מוכר?" הוא שואל ובוחן אותי,

-הדבר הבא שעשיתי היה ללכת למוכר המקורי ולספר לו את הכל. ברגע שהוא שמע את זה הוא העיף אותי משם. אני חושב שהם היו אחים או משהו כזה.-

"לא, לא!" אני מתחיל להזיע,
"טוב, חכה רגע." הוא אומר והולך רגע לדבר עם שוטר אחר.

-הסתובבתי כמה ימים כמו סהרורי ברחוב ומדי פעם הלכתי לנסות לקבל עוד סם. כשהוא לא נתן לי הלכתי לאור. הוא תמיד נתן לי קצת סם בכל פעם.
אני נזכרתי בה ואז לקחתי עוד שאיפה וזה השכיח אותה, הסם הטוב, המרגיע. עוד שאיפה ועוד, עוד סיגריה ועוד מזרק. תוך בערך שעה כל נגמר.
אני עכשיו שוכב מול הספק ומתחנן שהוא יפתח לי את הדלת.
הוא לא.
מאז שגילו את חבר שלו איתי הוא לא מביא לי יותר כלום כי הצלחתי לברוח והחבר לא.
צרחתי ובעטתי בדלת. אני לא יכול להסתדר בלי זה, החיים שלי גם ככה חרא.
מה יש לו ממני? אז הצלחתי לברוח, זה אומר שהוא לא נותן לי יותר?!
כיווצתי את הפנים שלי בכאב ורצתי לאור, אולי הוא יוכל להביא לי עוד קצת.
דפקתי בדלת. אמא שלו פתחה, היא נראתה עייפה. "איפה אור?" שאלתי ברגע שהיא פתחה.
"במעצר, לא ידעת? הוא היה מכור לסמים, וגרר עוד ילדים אחריו." היא הסתכלה עלי במבט מוטרד, "גם אתה, נכון?" היא שאלה "אתה בטח גררת אותו לזה! צא מכאן!".

ניסיתי לגרור את עצמי לתחנת משטרה, אני רוצה לראות את אור.
הגעתי לשם ונכנסתי. "אתם יכולים להגיד לי איפה נמצא אור?" שאלתי בחולשה,
"מה?" שאל השוטר ששאלתי אותו,
"אור פלד." אמרתי,
"אה, המסומם." הוא השיב בתיעוב, "מה אתה צריך ממנו?" הוא שאל בחשד,
"סתם, אני חבר שלו." השבתי והבנתי שעשיתי טעות,
"גם אתה מוכר?" הוא שאל ובחן אותי,
"לא, לא!" אני מתחיל להזיע,
"טוב, חכה רגע." הוא אומר והולך רגע לדבר עם שוטר אחר.
חבורה של שוטרים והוא ביניהם מתקרבים אלי, הם מנסים להסתיר זאת אבל הם מחזיקים אזיקים פתוחים מאחורי גבם. אני מתחיל לרוץ וטס משם.
אני רץ למסתור שלי ושל אור, שם בדרך כלל היינו מזריקים לעצמנו. אני נכנס ומסתכל החוצה, אני מחכה חמש דקות והשוטרים מגיעים, הם חולפים על פני בלי לשים אלי לב, אני נושם לרווחה. קופסה בינונית זרוקה בצד לוקחת את תשומת ליבי. אני פותח אותה ורואה סמים מכל הסוגים. אני לוקח בהתחלה את הקלים ביותר. אני עוד פעם נזכר בנעמה, הסמים לא עוזרים. אני מייד מזריק לעצמי בבת אחת מזרק ענק מלא קוקאין לווריד. זה לא עובד.
פתאום אני בבית של אור, אני מסתכל למרפסת ורואה את נעמה מתמזמזת עם בחור אחד, הלב שלי נקרע לשניים. "צריך עזרה?" אני שומע את הקול של אור מאחורי. הוא מגיש לי סיגריה, אני בהתחלה מהסס ואז לוקח אותה, היא מיד משכיחה ממני את נעמה וגורמת לי לחשוב שאני בעולם אחר, אני מבקש ממנו עוד.
אני חוזר למציאות והלב שלי עוד קרוע

נמאס לי לחיות!!!

שלום, קוראים יובל אלמור ואני מכור.
אני שוכב על האספלט בכביש.
שלום, קוראים יובל אלמור ואני מכור.
אני מחכה למכונית שתבוא.
שלום, קוראים לי יובל אלמור ואני מכור.
צפירה חזקה נשמעת ואור חזק מסנוור אותי.
שלום, קוראים לי יובל אלמור ואני מת.