להמריא.

ואני שוב מפחדת.
שוב נוגעת לא נוגעת.
שוב משוכנעת שיודעת.

שוב מסתכלת במראה,
שוב נחרדת מהבבואה.
מבטיחה שזהו, פעם אחת אחרונה,
אך בתוך תוכי יודעת, שזו הבטחה חסרת בינה.

שוב מסתכלת מהחלון,
שוב מסיטה את הוילון.
שוב מוחה פנים רטובות,
שוב מרחמת על עצמי, ודורשת להפסיק לקוות.
שוב מציצה מבעד לפתח,
יודעת שבעוד רגע אצטרך להתחבא בשטח לא שטח.
שוב מנסה להתחבר למציאות,
אך העולם שבפנים מושך בכוח, ושולל ממני את החירות.
שוב ראשי פועם בכאב,
שוב מנסה להתעלם מהלב.
שוב יודעת שזה לא אפשרי,
כבר מתוסכלת מהכישלון להמריא.