להישאר בחדר סגור ולא לצאת יותר. בחיים.

אני מביטה על עצמי במראה, לבושה בבגד הים הכחול שלי, עם הפסים הלבנים. או לבן עם פסים כחולים? מה זה משנה.
אני לא מרוצה ממה שאני רואה. נכון, אולי יש לי גזרה יפה מקדימה, יפה מאוד אם להיות כנה, אבל הבטן שלי.. היא תמיד נהיית נפוחה אחרי שאני אוכלת. אני מגלגלת עיניים. ״תפסיקי לחשוב ככה.״ אני אומרת לעצמי. ״את רזה והכל בסדר.״

***
שבוע אחרי, שיעור מתמטיקה. אחרי סרט שהראו לנו בבוקר, לא הפסקתי לאכול ממתקים עם שוקולד. נשמעת דפיקה בדלת. ״קוראים לכל התלמידים לבוא לבדיקות גובה ומשקל,״ חברה שלי אומרת, היא באה להעביר את ההודעה.
״בהצלחה,״ חברה שלי, מכיתה אחרת, מחייכת אליי. הם עברו כבר את הבדיקות האלו. אנחנו בין הכיתות היחידות שלא עשו להן עדיין. ״תפסיקי,״ אני דוחפת אותה קלות. ״זה ממש לא פייר! באו אליי דווקא ביום שאכלתי ממש הרבה שוקולד!״ אני מחמיצה לעבה פנים כשאני יוצאת מהדלת.
אני הולכת עם כמה חברות שלי לחדר כלשהו למעלה, איפה שעשו לנו את הקדם מפמ״ר במתמטיקה. ״אני נכנסת אחרונה,״ אמרה אלי, חברה שלי. ״עדי. את אחריי.״ עדי מחתה. ״אני רוצה להיות אחרונה!׳
״תגידי תודה שאת לא שנייה,״ אמרתי והנחתי את כף ידי על כף ידה. נלחצתי. ברצינות שנלחצתי. יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלה גם.
חברה שלי, עמית, יצאה מחדר האחות. ״בואי, אורה,״ היא אמרה לי. ״תורך.״
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר. ״את לא צריכה להוריד נעליים, חמודה,״ אמרה לי האחות וחייכה. עליתי על המשקל. זה די בסדר, חשבתי. עליתי בסך הכל 2 קילו מאז תחילת שנה. הגובה לא ממש עניין אותי, ובקושי זכרתי אותו.
״תקינה,״ אומרת האחות וסימנה משהו בדף שלה. יצאתי עם הפתק ובו תוצאות הבדיקות.

***
מאוחר יותר באותו יום, בתחנת האוטובוס. אני וחברה שלי יושבות ומשוחחות על שיעורי בית ועבודות לחופש ודיאטות ואלוהים יודע מה. לידנו יושב ״מלך הכיתה״, שהיה עם חברה שלי בכיתה ואיתי בשכבה. ״אורה, אימא שלך באה,״ היא אמרה לי. הכנסתי את האייפוד לתיק. ״תודה. ביי,״ נופפתי לה. באתי להיכנס לאוטו, אבל אימא שלי עצרה אותי. ״נועה, את רוצה טרמפ?״ היא שאלה אותה.
״אממ.. כן, בסדר,״ אמרה נועה ונראתה מרוצה. למרות כל האיבה שלה כלפי ״מלך הכיתה״, היא אמרה לו שלום חביב והתיישבה במושב האחורי.
לא העזתי להגיד כלום ליד נועה , לא על הבדיקות, בכל אופן. אחרי שהורדנו את נועה ליד הסופר ונסענו לגן של אחי, התלוננתי באוניה של אמי. סיפרתי לה על המשקל שלי.
״.. והאחיות אמרו לי, איזה צפלונית! איך את שוקלת ככה? ואני פשוט לא ידעתי מה להגיד..״
״את יודעת למה,״ אימא שלי אמרה ברצינות תהומית. ״בגלל סבא.״
״אה, הקטע הזה עם העצמות הכבדות?״ גלגלתי את עיניי. ״זה הכל סתם דיבורים. אני שמנה וזהו.״
״את לא!״ אמרה אימא שלי, מזועזעת. ״תראי אותך, אורה.. את רזה מאוד! אם תורידי אפילו קילו את תהיי רזה *מדי*!״
״חברה שלי,״ אמרתי, וקולי עלה על קולה, ״מההקבצה במתמטיקה, נראית כמעט כמוני, קצת רזה יותר, והיא שוקלת 10 קילו פחות ממה שאני!״
אמא שלי חנתה את האוטו, מהורהרת. ״אז באמת יש לך עצמות כבדות, מותק. זו לא סיבה לקפוץ ישר לדיאטות-״
״אבל זה לא פייר!״ הוצאתי את התיק שלי מהאוטו והעפתי אותו על המדרכה. ״למה אני נתקעתי? למה אלעד לא נתקע? ואיתי? ואבא? למה רק אני??״
״אני לא יודעת. אבל תירגעי.״ היא אמרה לי. ״אני לא ממליצה לך לעשות דיאטה- בעצם, אני לא מרשה לך לעשות דיאטה.״
״זה לא צודק!״ פתחתי את דלת הבית ורצתי לחדר שלי, משתטחת על המיטה ובוכה. היא לא מבינה? שהמשקל שלי מפריע לי? אם יש לך עצמות כבדות, אתה אמור לשקול עשר קילו פחות ממה שאתה באמת..
עולם מטומטם. לצעוק על כולם. לא לאכול עד שאני אקיא. להסתגר.
אולי למות. עדיף רזה.