להיות ה____________ של: פרק חמישי

פרק חמישי
כשחזרנו מהחזרה, אימא שלנו רק חייכה. אל דיברה, לא כלום. כול היום היא רק חייכה. הרגשתי כאילו עד החזרה הבאה, חיי אינם חיים. כאילו המקהלה זה הדבר היחיד שיש לי. מה שלא היה נכון. בעודנו אוכלים נקניקיות לארוחת ערב, ג'סי התחיל לספר, עד אותו הרגע הוא שתק. ברגע שהנקניקיה נכנסה לפיו, הוא התחיל לדבר:
"אימא, יש ילדה שקוראים לה ג'סי במקהלה! טוב, ג'סיקה, והיא גדולה ממני בשנה והיא מאוד מאוד מלחיצה אבל קוראים לה ג'סי! עכשיו אני אוכיח למט שזה נכון!"
"אתה בטוח שהיא בת?" גיחכתי. היא לא נראתה כמו בת, היא התלבשה בדוגמאת הסוואה, וחולצה צבאית! נו, בחייכם!
"בטח שהיא בת, מה נראה לך?" הסתכל עליי בעלבון ג'סי. גיחכתי.
"טוב, אני לא כול כך בטוח בזה…." מלמלתי. ידעתי מה הוא הולך להגיד עכשיו "וג'סי, שלא תעיז להגיד את זה, ראש כחול קטן!" הוא פתח את פיו, ואז סגר אותו. אימא נגשה אל השולחן והסתכלה על שנינו במבט נוקב.
"מה זאת אומרת, ראש כחול?!" היא הסתכלה על ג'סי.
"אימא….."הוא אמר במבוכה "לא משנה…. הוא אחי הדפוק סתם פלט משהו מטומטם…" הוא הסתכל עליי במבט כועס.
"אה! אז ככה, פליטת פה? אוקיי שניכם, אני רוצה שלא יהיו פה עוד כינויים, קללות וכול דבר אחר. דברו יפה גברים!" היא אמרה וחזרה לשטוף כלים במטבח הסמוך. נחרת נחרת בוז. הסתכלתי לעבר אימא שלי במבט חצי נעלב, חצי שמח. כי לא רציתי באמת להגיד לה למה אחי הוא ראש כחול קטן.
"אימא, גם יש מלא חדשים! יש ילדה נחמדה בשם קים! אני יושב ליד ילד בשם ג'ייסון, וקים חושבת שאני באלט למרות שישבתי בסופרן!" הוא צעק בהתלהבות, ואני רק שיחקתי בספגטי שלי.למען האמת, רציתי מאוד, השתוקקתי לספר על המקהלה. הבעיה היא, זה שהדבר היחיד שעולה לי בראש כשחושבים על המקהלה, זו פניה. הקול שלה הפנט אותי. אנה הבטיחה שבחזרה הבאה כול אחד מהחדשים צריך להכין קטע שישיר מול כול המקהלה, והמקהלה תשפוט אותו, באיזה קול לשימו. פחדתי שיתקעו אותי במצו, עם גברת עיינים מקפיאות צבאיות, או עם ג'ן מפגרת בסופרן. רק אלט נראה לי ידידותי. כול השיעור שמעתי כול מיני ליחשושים על כך שאני דומה לאיזה מישהו מסרט שקוראים לו כשהנערים שרים. כששאלתי את קים על כך, היא צחקה ואמרה שזה סרט בצרפתית, וזה אחלה סרט שגברת עיינים מקפיאות הראתה לה. ושאני באמת דומה. רק כדאי שאני אהיה בסופרן עם אני אשיר כמוהו, כי הוא היה סופרן. לא רוצה את זה אבל. ולא אמרתי את זה לקים, כי אם אולי יש תקווה לשיר יפה, אז אחלה, קדימה!
אבל פתאום שמתי לב שאני שאני רוצה לשיר, להיות בנאדם שיכול לעשות את זה. וההתקבלות למקהלה היה הצעד הראשון למטרה האדירה הזו.
* * *
ביום שבת, יום לפני שאני אמור לשיר סולו, אני שוכב במיטה שלי, הגבוהה יותר מבין שתי המיטות ותוהה מה לעזאזל הולך לקרות מחר. התכוננתי על הסולו הזה יותר מאחי, מה שהיה מטריד ביותר. באמת התחלתי להתלהב מיזה, אפילו ראו את זה עליי פיזית. הכיתה צחקה עליי שאני כזה…. אה… רגשני בזמן האחרון. רוב הזמן מה שאני עושה זה לשיר. ברגע שנכנסתי למצובישי של אימא, לחץ הדם שלי עלה. הייתי קופצני, כאילו יש לי קוצים בתחת שלי. וזה היה נכון. אימא שלי הייתה צריכה לבקש ממני כמה וכמה פעמים שאני אשב. ואני ניסיתי, אבל לא הצלחתי. אחי התלונן שאני מתנהג כמו קוף גוסס שרוצה בננה. אימא שלי אהבה את הרעיון שאני מתלהב, אבל הדבר הכי מלחי, זה שרצתי לראות את קים, ובאמת ובתמים רציתי. היא ילדה אדירה. היא תמיד מחייכת, והיא וג'סיקה חברות ממש טובות. רוב הילדים במקהלה מאוד נחמדים למען האמת. למשל יש את קייט, שהיא בכיתה ה', שהיא לומדת בכיתה המקבילה שלנו. מעולם לא ידעתי את זה, ותמיד חשבתי שיהא איזו סנובית קטנה. אבל דווקא היא ממש נחמדה, זה שהיא מתלבשת לפי קו האופנה האחרון, היא אמרה, לא אומר שהיא עם אף בעננים. זה רק אומר שהיא רוצה להיות עם מינימום יופי. טוב, זה נכון. קווי האופנה היו מזעזעים באותם ימים. ברגע שהגענו פתחתי את דלת המכונית, שפגעה בדלת של הג'יפ האדום. הג'יפ התחיל לצפצף, אף אחד לא הגיע, אני חושב. אני חטפתי את קלסר התווים שביקשו שנביא, שלי היה ירוק, של אחי היה צהוב חולני כזה, ורצתי מישם הכי מהר שאני יכול, לא היה לי אכפת עם אשבור את דלתות הזכוכית או אלכלך את הכפתור הלבן.אפילו חמש השניות האלו של העלייה נראו לי כמו נצח. פתחתי את דלתות הזכוכית שהובילו אל המסדרון הקטן, ואז נכנסתי, בנגיחת דלת מרשימה, אל החדר. אף אחד עדיין לא הגיע, ואחי הגיע אחרי, מתנשף. אנה ישבה מול הפסנתר עם שון, והם ניגנו יחד, ממלמלים ויכוח קטן תוך כדי.
"בטח זה מה שאנחנו נשיר היום" התנשף ג'סי, ואני רק חיפשתי את קים.
"והפעם בזכותך אנחנו הגענו כמעט שעה לפני הזמן, דפוק" הוא צחק. הסתכלתי על השעון, אכשיו עכשיו היה אחד וחצי, והשיעור מתחיל בעוד ארבעים חמש דקות בשתיים ורבע.
"אופס" אמרתי באדישות, בלי כוונה אמיתית. ואחי רק גיחך.
"אתה חושב שאולי… אה…. אולי במקרה, רק במקרה קים תבוא בעוד.. אה… עשר דקות?" שאלתי בציפייה.
"טוב, יש סיכוי, כי בית הספר שלה פה קרוב, שבע דקות הליכה בערך" אמר לי ג'סי. ולא התפלאתי מכך שהוא יודע את זה.
"רגע… היא לומדת בבורי?!" שאלתי, מחייך. תוכנית נרקמת לאט לאט בראשי בבלבול. אחי נהם נהמה לא מחייבת.ממש לא מחייבת.
אנה ושון הפסיקו לנגן ועברו למנגינה לירית ועצובה, משהו דמוי רקוויאם. שון מלמל משהו על חתונה ואנה צחקה. ואני עדיים ישבתי ועילעלתי בניילוניות הריקות, חוץ מאחת, בה היה הסולו. הסולו! דפקתי את ידי בראשי בתסכול. איל שכחתי! עברתי מהר על התווים שפתאום נראו לי לא ממש ברורים, ג'יבריש, אחרי ששבוע שלם עמלתי עליהם.
בשביל מישהו. לא בשביל עצמי. אני עצמי לא מבין. המקהלה הזו עשתה לי כאב ראש ענק.
שמעתי את הדלתות נפתחות, התסכלתי עליהן בציפייה, קים נכנסה. "קים!" אני ואחי צעקנו, רצנו אלייה וחיבקנו אותה. למרות שראינו אותה רק בפעם שעברה, היא התנהגה כאילו היא אחותינו הגדולה. ואנחנו לקחנו את זה בטבעי. לא הכרנו כמעט, אבל התנהגנו כאילו אנחנו מכירים שנים. זה מסובך. היא הייתה כול כך נעימה וחמה, וטובה. שהרגשנו כאילו אנחנו קרובי משפחה קרובים. מאחוריה עמדה ילדה זעופה, שנראתה כמו גותית. קים הציגה אותה כאנג'ל, למרות שהיא נראתה שונה מיזה לחלוטין. שיערה היה ג'ינג'י מעט, מאוד קצר, עד האוזניים בערך, היא נראתה אלגטית, אבל היא לבשה חולצה שחורה, סוודר שחור, ומעל זה ג'קט שחור ומקומט. היא לבשה סקיני ג'ינס כהים, הכי כהים שאפשר ומגפיי עור. קים קינתה את זה צער בעלי חיים.
תווי פנייה היו מעט זדוניים.
"היי צוציקים" היא אמרה.