להיות אני ~ פרק 3

דחפתי את לוק ממני, בסופו של דבר מה שעושה לך טוב גם מזיק לך, ולוק עשה אותי שאננית, לא אחראית, וחושבת על שום דבר חוץ מ-אני רוצה עוד.
"למה הילדים לא באים?" אני שואלת, בדרך כלל הם רבים בצעקות וגידופים על מי מקבל את הצעצוע שבארוחה.
לוק העמיד פנים שלא שמע, וגירד בראשו.
"איפה הם?!" אני מרימה את הקול ונועצת בו את העיניים, הוא נרתע. לא פעם אמרו לי שהעיניים שלי מפחידות.
"בתעלה"
"לעזאזל איתך!" אני צועקת ורצה לדלת הרעועה, בעטתי בה ורצתי ברחוב הצר והמטונף, פניתי כמה פניות, והגעתי לתעלה, נהר גדול ושחור, שעליו ניצבות כמה ספינות שהולכות להישבר, בהליכה מהירה הגעתי לסירה קטנה, בצבע חום מתקלף, בתוכה ישבו שלושה ילדים, שניים מהם בלונדינים בני חמש, ואחד עם שער חום מתולתל, מבוגר מהם.
"תום!" אני צועקת על הילד המתולתל, הוא מסתובב לעברי, מבטו הבוהה אינו מתמקד, אני זורקת לעברו את המשקפיים, שנחו על הגדה, הוא תופס אותם ומרכיב אותם על עיניו.
נעצתי בו מבט זועם, והוא אפילו לא מצמץ, כשמצאתי אותו לפני שנתיים, יושב באותה תעלה בדיוק, על אותה ספינה, מבטו מטושטש, ומעיניו החומות יורדות דמעות בודדות, ככה פתאום.
אני זוכרת שהחזקתי לו את היד, ושאלתי אותו מה קרה, ולמה הוא פה.
הוא לא ענה, ניסיתי להקים אותו, אבל הוא פשוט לא זז. במגע הקל שהיה לי איתו, הרגשתי את הצלעות שלו, ויכולתי לספור אותן מבלי לפספס אחת.
כעבור שעה חזרתי לשם, עם אוכל סיני, הנחתי אותו מולו והדמעות שלו התחילו לזלוג, מבלי לנגב אותם, כמו מכחש לקיומם הוא לקח את הקופסא ופתח אותה ביד רועדת. המזלג רעד בדרך לפה שלו, והיד שלו לא הצליחה לכוון אותו לפה, תפסתי את המזלג והאכלתי אותו כמו ילד קטן, עדיין לא זכיתי בשום תגובה.
"למה אתה פה?" ניסתי שוב אחרי שהוא גמר את כל האוכל.
"למה את פה?" הוא ענה.
"כי אכפת לי ממך" אני יורה. מה הוא ציפה? שאשאיר אותו למות ברעב?.
"אז אני פה כי כל מי שאכפת לו ממני לא פה."
"איפה הם?"
ופתאום הוא התחיל לבכות, לא בשקט, אלא בהשתנקויות קלות, חיבקתי אותו, ולחשתי לו מילים מרגיעות, הבנתי שהוא בדיוק כמוני, בודד ובלי אף אחד. "אני חושבת שיש לי עסקה איתך"
עכשיו, עיניו של תום היו ממוקדות בי, הוא לא ענה לי.
ג'וני, אחד מהתאומים שישבו עם תום בסירה, פתח את פיו ואמר "את יודעת מה עשינו היום איז-בל?" הוא הגה את שמי באיכות כאלו חשב על זה הרבה.
"מה עשיתם?" אני שואלת, ומרגישה איך הפחד שיקרה להם משהו שוכח.
"תיקנו את הסירה!" הוא הניף את אגרופו הקטן בניצחון, "ותום-תום אמר שאם נתקן אותה, אז נ-שוט לארץ אחרת כזאת שיש בה בתים יפים לכולם! והוא גם אמר שבמקום הזה יהיה לי כמה פלימו-ביל שאני רוצה, והוא גם אמר ש-"
"אוקיי שמענו אותך ג'וני" אמר תום ביובש. ג'וני חייך חיוך מרוצה, תגובה מתום היה משהו מיוחד.
גייל, אחיו התאום של ג'וני, הביט בי במבט כחול, הוא היה שקט, ולא נטה לדבר בכלל, רק בשנתו, היה ממלמל דברים לא ברורים, כאלו מפצה על כל מה שלא אמר.
"הולכים הביתה, יש צ'יזבורגר" אני שומעת את עצמי אומרת. עזרתי לתאומים לצאת, ואילו תום ירד בדילוג, הוא קשר את הסירה שוב, ואז פרם את הקשר, והתחיל שוב. כעבור שלוש פרימות וקשירות, הוא הגיע לקשר שהפך אותו למרוצה.
הוא העביר את ידו על הספינה – כמו מלטף אותה – והתחיל ללכת בעקבותיי.
אנחנו צועדים אל עבר הבית, וכשאנחנו מגיעים, הקטנים מתנפלים על הארוחה, ואילו אני ותום מתיישבים על הספה.
"תום בבקשה אל תעשה את זה שוב" אני אומרת, בידיעה שאין סיכוי שהוא לא יעשה את זה שוב.
הוא לא עונה, ואני רושמת לעצמי שאתפנה, אני ידבר איתו.
"אני הולכת לחנות בגדים היום, לג'וני הנעליים כבר קטנות, ולגייל נקרע המעיל. עוד מעט חורף ואני לא רוצה מחלות" אני אומרת לעצמי יותר מאשר לו.
"אפשר לבוא?" הוא שואל, ואני מגחכת.
"אתה כל הזמן מגמגם כששואלים שאלות"
"אקיי אז תעשי את זה את, אני אחכה בחוץ. אני רוצה לצאת, יותר מידי הייתי בבית הזה"
אני מהנהנת להסכמה.
עד כמה שטוב פה, הרי בסופו של דבר מה שעושה לך טוב, גם מזיק לך.