להיות אישה-פרק 3-אורחים לא צפויים

תזכורת קטנה:
העלילה מתרחשת בשנת 1880, בזמן המהפכה התעשייתית ולפני שהיו כל זכויות לאישה.
אמא של הדמות הראשית היא נוצרייה ואביה יהודי. הם היגרו מארגנטינה לאנגלייה בגלל שהוריה של האמא היו אנטישמים ולא הרשו לה להתחתן עם האבא. למשפחה אין כל קשר להוריה של האמא. קריאה מהנה!
______________________________________________________________________
״תכירי הלנה, אלה סבא וסבתא שלך״ אמר לי אבא והציג בפניי זוג זקנים עם פרצוף מריר שהתאמצו מאוד לחייך.
״אני מכירה את סבא וסבתא שלי. זה ממש לא הם!״ אמרתי לאבא שלי נסערת.
״הם ההורים של אמא, הם הגיעו להלוויה שלה״ הוא אמר לי.
״פתאום הם נזכרו בה?! רק אחרי שקרה לה משהו?! לא ככה זה הולך!״ צעקתי ורצתי במעלה המדרגות לחדר שלי. הם שמעו את כל מה שאמרתי עליהם, אבל לא היה לי אכפת. עשיתי את זה בשביל אמא. היא לא הייתה מקבלת אותם.
הם אנשים גזענים ומגעילים שאפילו לא ידעו על קיומי עד לפני שנה כשאמא חזרה עם חברתה מהילדות לארגנטינה לטיול שורשים ופגשה אותם שם במקרה.
אבא הגיע אל החדר שלי בנסיון להרגיע אותי. ישבתי על המיטה זועפת ובוכייה, שילבתי את שתי ידיי זו בזו ולא הסכמתי לרדת למטה.
״בלעדיהם אמא לא הייתה פה..״ ניסה אבא להסביר לי,
״אמא גם ככה לא נמצאת פה יותר, זה כבר לא משנה״ אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
״הם באו לתת כבוד אחרון לביתם האהובה״ אמר אבא וחיבק אותי.
״הם אנטישמים וגזענים. הם אפילו מקובעים ולא מאמינים שלאישה מגיעים זכויות משלה. עד שהם לא יתנצלו אני לא מדברת איתם.״ אמרתי ונשכבתי על המיטה.
כעבור חצי שעה הגיעה אמה של אמי ואמרה לי:
״חמודה את אפילו לא ניסית להכיר אותנו. מאיפה את יודעת שאנחנו כאלה? את מלאה בדעות קדומות עלינו! תני לנו צ׳אנס!״
״זה בדיוק מה שאבא שלי אמר לך לפני 20 שנה כשרצה להינשא לאמא שלי. את יודעת שאת לא נתת לו צ׳אנס, אז אותי אל תלמדי. אמא שלי לא הייתה רוצה אותך פה, רק שתדעי״ אמרתי לה מלאת עצבים.
״אני מכירה את הבת שלי, היא הייתה שמחה שבאתי אליה. אני הכי אוהבת אותה בעולם והיא הכי אוהבת אותי״ היא אמרה.
״אם זה מה שאת חושבת, כנראה שאת לא מכירה אותה בכלל. ואחרי מה שעשית לה, אין לך זכות לקרוא לה בת״ אמרתי.
שתיקה מביכה שררה באוויר.
״תגידי, את יודעת בכלל לקרוא?״ שאלתי לפתע.
״לא. אני לא צריכה לקרוא בחיים שלי. עד עכשיו לא נתקלתי בצורך לקרוא עד עכשיו״ היא אמרה וגירדה בראשה.
״חבל מאוד״ אמרתי והבאתי את מחברת האנגלית שלי.
הריאתי לה אות אות והסברתי לה איך היא נשמעת. היא רק בהתה בי מצפה ללמוד.
הבנתי שמישהו כאן צריך לעשות סדר ולהוכיח שהוא הבוגר, ואני הבוגרת כאן.