להיות או לא להיות? פרק ב'

עוד 20 דקות, עוד 20 דקות והשיעור נגמר תחזיקי מעמד, חשבתי לעצמי, ניסיתי להתעלם מהבטים המלגלגים של טל ודנה, על מה הפעם הם צוחקות? מלמלתי בייאוש לעצמי.
"אביגיל את איתי?" המורה העירה אותי מהמחשבות שלי.
"אה? מה?.. כן כן אני איתך גמגמתי.
"מה ההבדל בין שאול לדויד על פי מה שלמדנו השיעור?" שיט היא לא באמת עושה לי את זה.. הכיתה השתתקה ונעצה בי מבטים מגחכים הרגשתי כאילו אני קורבן שהכיתה מחכה רק לאישור המורה מנהיגת האריות לטרוף אותי.
"נו אביגיל, מה התשובה?" אני… אני לא יודעת" השפלתי מבט ונשכתי את השפה יופי אביגיל ממש גאון.
הכיתה התחילה לצחוק, האדמתי כולי ניסיתי להתחבא בתוך הכיסא דמעות צרבו את עיניי. לא את לא נשברת מולם! אסור לך! קמתי והתחלתי לרוץ מהכיתה לכיוון הפנימייה רק אחרי שסגרתי את החדר הרשתי לעצמי לבכות הוצאתי את הכל פתחתי את המגירה והוצאתי את הלהב הלהב שכל כך שנאתי וכל כך אהבתי בו זמנית נכנסתי לשירותים וחתכתי, הדמעות התחילו להתערבב בדם, דיי שייגמר…
* * *
"אביגיל?" שמעתי קול חלש מרחוק, עדיין בתוך החשיכה שעטפה אותי חשיכה נעימה, נטולת כאב.
"ביגי, בבקשה תחיי, בבקשה תקומי, בשבילי!" שמעתי עכשיו יותר טוב קול קטן, קול שבור ועצוב את הקול של אביטל.
לאט לאט פקחתי את עיניי, איפה אני? שאלתי את עצמי.
הייתי בתוך חדר לבן מואר באור פלורסנט לבן מסנוור, כאבה לי היד, כאב צורב חזק, הסתכלתי עליה וראיתי יד חבושה מוכתמת בדם, לא זיהיתי אותה, אל היד השנייה חובר צינור ארוך שהוביל לתוך שקית דם.
הרגשתי יובש בגרון "מים" לחשתי בשקט אביטל שעיניה היו אדומות מבכי מהר גחנה לעברי והושיטה לי כוס עם קשית גמעתי לאט אך אביטל לקחה בחזרה את הכוס "הרופאה אמרה שאם את קמה אז אני אביא לך לשתות קצת מים כי את תוכלי להקיא אם תשתי הרבה מים בבת אחת" היא הסבירה בקול שקט.
"אוהו תראו מי קמה, היפייפיה הנרדמת" אחות במדים לבנים נכנסה לחדר היא הייתה בהירה עם עיניים ירוקות עם חיוך קורן היה לה מבט טוב בעיניים "איך את מרגישה?" היא התקרבה והתחילה למדוד לי לחץ דם.
"מנותקת, היד שלי שורפת לי מכאב ויש לי סחרחורת" לחשתי, מתחילה להזכר למה באמת אני בבית חולים ולמה באמת היד שלי חבושה התביישתי כל כך.
"זה יעבור לך תוך יום יומיים, איבדת הרבה דם בגלל זה את מרגישה מסוחררת וחלשה. היית חסרת הכרה במשך כמעט 4 ימים, כמעט ואיבדנו אותך אבל החברה שלך הצילה אותך בשנייה האחרונה" היא הסבירה לי וחייכה לאביטל.
"איפה ההורים שלי?" חשבתי על אמא ואבא שבטח נורא דואגים, לא רציתי לראות אותם, לא רציתי לראות את הכאב בעיניים שלהם ואת המבט המאוכזב שלהם לא רציתי לראות את הפנים האדומות של אמא, אדומות מרוב בכי.
"שלחנו אותם הבייתה, הם היו איתך 4 ימים בלי שינה ומקלחת הם יחזרו מחר" היא הסבירה לי תוך כדי החלפת התחבושת שעל היד שלי, לעיניי נגלה חתך עמוק לאורך כל היד, האחות נקתה אותו באלכוהל צורב שהכאיב לי "מצטערת על זה, אבל יכול להגרם לך זיהום" היא התנצלה בשקט "אני יבוא יותר מאוחר כדי לבדוק שוב מה שלומך, בנתיים חשוב שתנוחי ולא תקומי מהמיטה" היא אמרה ויצאה מהחדר.
הסתכלתי על אביטל, היא בכתה, הרגשתי מבויישת שנאת את עצמי כל כך.
"את לא צריכה להיות פה בשבילי" אמרתי לה בשקט.
"ביגי, תביני, אני דואגת לך אני אוהבת אותך. רק היום הרשו לי להכנס לראות אותך, פחדתי כל כך שלא תחיי, הייתי צריכה להיות שם בשבילך הייתי צריכה למנוע מזה לקרות, כמעט איבדתי אותך" היא אמרה ודמעות עלו בעיניה הכחולות שכל כך אהבתי.
השפלתי מבט, נשכתי את השפה, "לא הצלחתי, כמה שרציתי לא להיות פה, אני פה, אני חיה" הרגשתי דמעות זולגות על לחיי, אני לא צריכה להיות פה, לא מגיע לי.
" אני שמחה שלא הצלחת ביגי" היא אמרה בכאב ונשמה "אני לא רוצה לאבד אותך, את לא צריכה למות, את מדהימה! אם היה קורה לך משהו ו.. ובאמת היית מצליחה אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להתמודד, את חלק בלתי נפרד מהחיים שלי"