להחליף טעויות בכבשים

בהיתי בה ישנה. עיני חקרו בדממה את קווי המתאר העדינים שלה, שהתערפלו בתוך סערת שמיכות בצבע כחול אפרפר.
באשר אלי, אני לא יכולתי להירדם. הזמן עבר לאט, מענה אותי בצורה הכי נוראית שאי פעם סבלתי. "את ערה?" אני לוחש מדי פעם ופעם, והיא אינה מגיבה.
החזה שלה עולה ויורד ומדי פעם היא מתהפכת. אני מקווה שתתעורר בכל תנועה הכי קטנה, אך היא נותרת ישנה.
השעון- הוא אומר שעברו רק חמש עשרה דקות.
הראש שלי- הוא נשבע בכל היקר לו, עברו לפחות שעתיים.
הגוף שלה- הוא מביט בי ולועג לחולשותיי.
אני נשכב על הצד ומחבק אותה בעדינות, שואף את הניחוח שלה עמוק לתוכי ועוטף אותה בזרועותיי. היא לא מתנגדת כשאני מקשיב לפעימות ליבה.
זה מרגיש כאילו היא רוצה לברוח, לא בגללי. יש המון מפלצות לחקור, יצורים שלא רואים אור יום, שדים ודרקונים להילחם בהם בעוז והיא מסוג האנשים שמוכנים לצאת לקרב.
אבל לא, אני לא יכול להרשות את זה. אני לא יכול לתת לה ללכת ולגווע בים של חשכה. אני הגיבור שלה, כך אני אומר לעצמי שוב ושוב, אני צריך להציל אותה. אם החשיכה היא ההוריקן שלנו, אני אהיה העוגן גם אם זה אומר שאשקע. רק תחזיקי את החבל חזק, הייתי אומר לה, תחזיקי אותו חזק ותני לי להציל אותך.
אני שומע צרצרים מחוץ לחלון, הם מציפים את העיר הדוממת בדמעותיהם. אני רואה אותה, והיא קופצת לתוך ההצפה להציל את הצרצרים הטובעים. היא שוחה חזרה למקום מבטחים וכל נשיקה שלה מלוחה מדמעות שלא שייכות לה. אני לא יכול לתת לה לעשות את זה, לקפוץ למים האלו, לקפוא, לצאת ולקפוא מחדש ובשביל מה? בשביל האשמים?
למה את לא יכולה לזרוח לנצח? למה את חייבת לבעור ולבעור עד שתתכלי? הרי אני רק טעות, את יודעת שזה כל מה שאני, אני אוסף גדוש בטעויות ומה נותר לי אחרי שתטבעי בדמעות צרצרים? למצוא את הגופה ולהטביע אותה בדמעותי שלי?
אני מוכן לא לישון הלילה. אני אשמור עליך מלשמור על כל השאר, אני אשמור שתבערי לפחות עוד לילה אחד.
יום אחד אני אמצע דרך להפוך טעויות לכבשים, אני מבטיח לך, ותוכלי לספור אותי עד שתירדמי.
בחלום שלך אני אתן לך חבל, ואת תחזיקי בו חזק. אני אהיה לך לעוגן.
אבל כרגע, אני פשוט אבהה בך בוערת לילה נוסף.

מבוסס ברובו על שיר של פאניק.