לב של אבן

אז הם הלכו. מותירים אותך עם שובל של דמעות. הם הלכו ואתה רמסת את עצמך, ניסית להתחנן. לבקש. וכלום לא עזר.

הם הלכו. מותירים אותך עם הפצע המדמם. פצע שלא הגליד עדיין. פצע שהונחה עליו הרטייה הקרה והוסרה מעליו באחת באכזריות. והפצע הכואב טלטל עמו את כל גופך.
ואתה ניסית להתעלות. ניסית לדעת שזה הכי טוב אבל ידעת טוב מאד שזה לא. ואיזה בן אדם שפוי אתה מכיר שרוצה לשקר את עצמו? אז המשכת לבקש וכבר לא היו כוחות. העיניים צרבו וכאבו ולא התייאשת. והמשכת. ונפלת.

כן. הם הלכו. כל אותן דמויות שהקשו עורף דווקא כשהיית כל כך זקוק לעזרה. כל אותן העיניים הקטנות שליטפו אותך באהבה עצומה ועתה מצומצמות ומביטות בך, שותקות. הם הלכו, ואתה יודע את זה. אז למה אתה עדיין משלה את עצמך שהם עוד יחזרו?!

ניסית להתרפק על משהו והעיניים שלך נתקלות בכל אותם עצמים מוכרים, והזכרונות לקחו אותך אחורנית לזמן של אז. ואתה רואה את החיוך ההוא. והחיוך ההוא. והעיניים שלך נמלאו בדמעות, מנגד. ואתה כל כך רוצה לשוב אל הימים היפים ההם, שכוחות הרוע הרסו אותם ואף אחד לא הבין. ואם היה אחד שהבין, הרי שסרב לעשות זאת כשהיית זקוק לכך באופן נואש. ובאמת היית זקוק לכך.

אז דווקא אז הרגשת שהכל מתפספס לך. דווקא אז ההרגשה שאתה לא יוצלח הייתה חזקה ממך והראש שלך היה כבד ולא מאפשר לחשוב. הכל חמק מבין האצבעות וניסית להאחז במה שעוד נותר. אבל לא נותר כלום. לא נשאר במה להאמין.

הם הלכו. הם בגדו. הם טרקו בפניך את כל הדלתות. לא הותירו פתח מילוט ועוד נתנו לך להרגיש שאתה אשם. אשם בהכל. אז הכל הסתחרר ונפל עליך חושך גדול, אבל אף אחד לא היה שם לידך, כשהיית צריך אותו. פתאום הם איבדו את משמעותם כחברים. ונותרת לבדך ללקק את הפצעים.

"כולם הולכים בסוף". ככה תמיד אמרו לך. כן. בסוף כולם הולכים. למה סירבת להאמין בכך? למה השלית את עצמך שלך זה לא יקרה? הרי זה קורה לכולם. ואתה חשבת שכולם טועים ואתה חכם. אז תגיד, למה חשבת ככה? הרי לא היית אדיוט. אז לאן ברחה כל החכמה ההיא כשזה נקשר בקטגוריה חברים?

הבדידות הארורה ההיא. במשך כמה זמן הייתה הבדידות מנת חלקך? אולי אפילו יותר משלא היית בודד… כי תמיד מישהו הראה את הפרצוף האמיתי. כשהוא עזב. והכאב הזה דקר. קרע את הלב שלך לאלפי חתיכות. להט החרב המתהפכת הרגשת שם, עם כל האנשים ההם שנקברו בפנים. והדם עוד לא נספג. מכיל בתוכו את כל הכאב. מפשט בלאות בכל גופך ונוגס בבשרך. הו כמה שזה כאב. וזה קרה כל כך הרבה.

כן. כשהם היו צריכים הם ידעו להיות שם בשבילך. אבל כשאת היית צריך מי שם עליך בכלל?

הם נצלו. עשו מה שנוח להם. ועוד לחשוב שאתה ניסית להבין אותם. הם סתם ניסו להלביש לך את המסכה של המפלצת. גרמו לך להרגיש האיש הרע. והרי אתה לא אדיוט. אז לאן נעלמה כל החכמה ההיא כשזה נקשר בקטגוריה חברים? אתה ידעת את האמת. ובכל זאת שיתפת איתם פעולה. חשבת שאולי הם יתרככו. יוותרו. אבל שום דבר מאלה לא קרה ורק אלפי חתכים עמוק בלב שסוע ואלפי פרצופים מחייכים בעיניים רעות הקבורים שם יוכיחו שהם הלכו. ואתה נותרת מדמם בשדה הקרב, מבקש וזועק לעזרה. ולא נענה.

ואז אתה נזכר במה שהם אמרו לך כשסיפרת על קודמיהם: סמוך עליי, איתי זה לא יקרה. והדמעות צורבות בגרון. הם שיקרו. שיטו בך. שמו אותך לצחוק וללעג. זה כאב. בפנים. עמוק. מתחת לשכבות של שנאה וסגירות. ולא התייאשת. והמשכת. ונפלת.

כי ככה זה בחיים, לפחות זה מה שכולם אומרים.