לב חופשי – פרק 1

"היום הלב שלי חופשי"
זה המוטו שלי. בעצם שכל יום הלב שלי יהיה ללא חששות, דאגות, פחדים, התחייבויות, ריבים… שיהיה פשוט משוחרר. אני פשוט נער רגיל שחווה חווית תיכון רגילה כמו כל נער. לנערים רגילים יש חברה, לי אין. לנערים רגילים יש מישהי שדלוקה עליהם או ההפך, לי לא. נערים רגילים הם מקובלים, טוב אני… בוא נגיד שהחבר הכי טוב שלי הוא גולש שכל מה שיש לו בראש זה גלישה, המראה שלו, ואני.
אופס, סליחה. את הדבר הכי חשוב שכחתי.
היי, אני רועי. רועי לוי. והמוטו שלי הוא "לב חו…. זה כבר קרה, היה… אז באתי לספר לכם על חווית התיכון הרגילה שלי. (טוב, לא ממש רגילה, ואם להיות מדוייק ממש לא). זה כל-כך מוזר. איך מישהו כל-כך לא מקובל הופך לבחור הכי אהוד בכל השכבה, בכל התיכון. והכל בגלל שמועה. שמועה לא נכונה, שמועה ששינתה לי את החיים, ולעוד כמה אחרים…
זוהי חווית התיכון הרגילה שלי:

הלכתי על מדרכה שעליה נשפכו מים וכמעט החלקתי לכביש הסואן. אני לא בטוח אם המדרכה היתה חלקה מביוב שהתפוצץ, מגשם או משניהם. הייתי לבוש סוודר כחול ומתחתיו חולצת טריקו כחולה, מכנסיים אפורים עבים ומעיל רוח צהוב שכיסה את ראשי ואת התיק הספוג שלי. האולסטארס בצבע ג'ינס כבר נהיו שחורות מרוב בוץ ולכלוך שנדבק אליהם וידי כבר כאבה מלהחזיק מטרייה קטנה של "הלו קיטי" שבורה קצת שמצאתי ברחוב כשהתחיל הגשם. הסתכלתי בשעון שלי.
8:30.
אני נאנח. זו הפעם השלישית שלי השבוע שאני מאחר. ואם אני אגש לחדר המנהל אימא שלי פשוט… טוב אני לא רוצה לחשוב מה היא תעשה לי. אני נעמד מול השער הירוק המתקלף ומנסה לפתוח אותו. הוא נעול במנעול מחליד וישן, אך חדש… זאת אומרת שאף פעם לא ראיתי אותו על השער.
"ברצינות לוי, עוד פעם?" דניאל ואנרי, עולה חדש, בן 30 וקצת, השומר של בית-הספר. "אתה יודע, זה שאני יוצא עם אימא שלך זה לא אומר שאתה יכול לנצל זאת לטובתך." כן… השומר של בית-הספר יוצא עם אימא שלי. ובתור עולה חדש הוא מתפקד מצויין. כבר יוצא עם אימא שלי חודש, מדבר עברית שוטף…
"פשוט תפתח לי דניאל, מה אתה אומר על זה?" התלוצצתי.
"לא. אני מעדיף לראות אותך נרטב." הוא אמר ופתח לי את השער ומשך אותי אל מתחת לסככה. "טוב… אז… אני הלכתי…" ניסיתי להתחמק.
"להירשם!" בבית-הספר שלנו, אם היית מאחר ואפילו בשנייה השער כבר היה נעול. והיית צריך להירשם אצל השומר שזה אומר: מתי הלימודים התחילו, מתי הגעת, למה הגעת באיחור, כמה זמן מהשיעור הפסדת.
"פשוט תחפף! בבקשה דניאל, זאת הפעם האחרונה! אני מבטיח!" מחיתי.
"בסדר. אבל פעם אחרונה."
"תודה, אני חייב לך!"
"אה ורועי…"
כבר הייתי בתוך המבנה ויצאתי החוצה כדי לשמוע מה דניאל רוצה ממני.
"כל הכבוד," הוא אמר לי ונכנס לבוטקה של השומר. מוזר.

הגעתי ללוקר שלי והוצאתי את הספרים לשיעור אנגלית, בעוד שבראיין מישנצקי, מלך השכבה (רק בגלל שהוא טחון כסף), יצא מדלת השירותים ומחא לי כפיים. הורדתי את כובע מעיל הרוח משיערי השחור ופשטתי אותו מבגדי ודחפתי אותו ללוקר.
"כל הכבוד, כל הכבוד!"
מה יש לכולם עם כל הכבוד? ולמה דווקא לי?
"מה אתה רוצה בראיין? על מה כל הכבוד?"
"אל תשחק אותה, אני גאה בך!"
"מה לעזאזל? על מה אתה מדבר?"
"אז שיחדת אותה נכון? אלדר חייב לי 20 שקל!" הוא לחש בקול מתנשא.
"מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" הסתכלתי בעיניו הירוקות בזעם. רק רציתי שיעזוב אותי בשקט.
"נו אתה יודע, ששכבת עם אנה מלארק, מלכת השכבה…"