לברוח

הרצון הזה שיש לי .. הרצון הזה לברוח .. כל פעם שאני מתעצבנת פשוט לקחת את הרגליים ולא להפסיק ללכת אף פעם .
לשכוח את הכל , את ה'משפחה' שלי , את החברות שלי , את כל האנשים המטומטמים האלה בחיים שלי ! ותמיד מתגנבת לראש שלי מין מחשבה כזאת , הזיה … אני מדמיינת אותי בארץ רחוקה , על במה , רק אני והגיטרה שלי .. הקהל שמולי הוא בדיוק כמוני , פריקים שמתחבאים בתחפושת של בן אדם רגיל , עצובים ובודדים שתמיד מקיפים אותם חברים . הם צוחקים ומדברים עם אנשים . הם ידידותיים . אבל מבפנים הם שבורים , מרוסקים . נותרו ללא כל , הם כבר לא מזהים את עצמם במראה .
אנשים אומרים שלא ככה תכננו את העתיד , אני אומרת שלא ככה תכננתי את ההווה ..
אמא מטומטמת ואחות שתלטנית שממררות לי את החיים כל יום , ממש כמו בסיפור של סינדרלה רק שאני בשר מבשרם . ואבא דאגן שחיי ברחוב אחר בהמשך העיר ולא נותן לי לחיות , כולא אותי כאילו אני עשויה מזכוכית ואני עומדת להישבר בכל רגע .. החברים , טובים כמה שיהיו , כבר לא מבינים ..
סביר להניח שאם יתעניינו וישאלו אני אנסה להסביר עד שאכנע ואומר שהכל בסדר , כי הם לא יוכלו להבין את זה , הם לא יוכלו להבין אותי .
ועל הבמה אני אשיר שירים של הזדהות , של תקווה , של הבנה .. בדיוק כמו כל הגיבורים שלי שהשירים שלהם כל פעם מחדש מלטפים את הפצעים שלי , מנקים את כל הדם ..
אני לא יודעת למה אבל החלום הזה תמיד מנחם אותי , מרגיע את הדמעות , גורם לשרירים שלי שעד עכשיו התכווצו בעצמם כל כך להרפות מעט ..
אני מאחלת ליום שבו אהיה חופשיה לברוח מהמקום הזה , כבר ראיתי מספיק , הספיק לי .. אני רוצה עכשיו התחלה חדשה , לבנות את עצמי מחדש עד שאוכל לזהות בכלל מי אני .