לבלות זה כואב, לא לך, אלא לי

"היי, אכפת לך להישאר לבד עם אורי?", נדב שואל אותי באגביות.
אני מרימה את מבטי מהספר שלי, "לא, למה? לאן אתה הולך?"
"סתם, לבלות", הוא עונה, לוקח את הטלפון שלו ועולה לחדרו.
ואני נשארת לבדי, מכורבלת בשמיכה, שבתמימותי האמנתי שתעזור לי נגד מצבים בדיוק כאלה.
כי זו לא הפעם הראשונה. וגם לא השנייה. אבל זה כואב כאילו זה נחת עליי בהפתעה, אבל זה לא. זה ככה כבר זמן מה.
לבלות. המילים מהדהדות בראשי.
לבלות. לצאת החוצה, ופשוט ללכת לטייל עם כמה חברים. אולי לשתות או לאכול משהו, לראות משהו בטלוויזיה. אולי ללכת למועדון כלשהו, או למסיבה שיש באזור.
לבלות. מדוע המילה הקטנה והבודדה הזו נתקעה במוחי?
אני זוכרת איך אתמול הוא חזר הביתה, כולו זורח. איך הוריי שאלו אותו איפה היה, כיצד הוא הסביר להם שהוא בילה עם חברים.
בעיקר אני זוכרת איך רציתי לצעוק עליו שישתוק. זוכרת איך כל נימי נפשי התחננו בשקט שיפסיק לדבר.
אני רוצה לצרוח עליו את המילים האלו, את המחשבות המתסכלות האלו.
אני רוצה לצעוק לו שיפסיק, פשוט יפסיק להתרברב. כי זה מה שהוא עושה. זה לא הוגן מצידו לדבר כל כך הרבה על הדברים הנפלאים שקורים אצלו, בזמן שאני נשארת לבדי בלי דבר ואדם שיהיה לצידי.
אבל איני יכולה לומר לו להפסיק. היה לו קשה במשך כמה זמן, כעת זו התקופה הטובה שלו. ולמי בכלל זה משנה אם אני עוברת תקופה רעה, כל עוד אני שומרת את זה בתוכי.
איני מסוגלת לומר לו עד כמה זה כואב. על הדרך בה ליבי נשבר, כאילו חותכים אותו באזמל, חתיכה אחר חתיכה, בעוד הוא מספר על כמות החברים שלו.
מדוע הוא לא יכול פשוט להביט בי? הוא היה רואה הכול על פניי.
אבל אולי הוא לא רוצה. לא רוצה לראות עד כמה קשה לי בגללו. אני לא מאשימה אותו, גם אני במקומו לא הייתי רוצה.
אבל זה כואב. כואב כל כך שאני לא יכולה לנשום. כלומר, אנחנו אחים, תמיד נהיה. הוא אחי התאום. כיצד זה אוכל להסביר למישהו, לגלות למישהו, עד כמה אני שונאת את אחי התאום רק בגלל הסיבה הפשוטה, שטוב לו?
כמה אנוכית אני. כמה רשעית אני. אני טיפשה, וחלשה, ומסכנה, וקנאית. וזה אוכל אותי מבפנים. אבל לא אוכל לעולם לומר דבר על כך לאף אחד. מדוע אני חייבת לשמור הכול בפנים? רק בגלל שאני לא רוצה להרוס לו? העולם שלי כבר נהרס, נהרס מזמן. אז מדוע עליי להעמיד פניי מאושרת, רק בגלל שלו טוב? זה כל כך לא הוגן.
לפעמים נדמה לי שהאנשים סביבי לא יודעים כמה הם בני מזל. אני יודעת שאם יבוא יום ויהיה לי טוב, אדע להעריך את זה. וזה יותר ממה שאוכל לומר על כל השאר.
אז אני נשארת לבדי, בתוך השמיכה, רק אני והמחשבות שלי. ככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה.
אבל מדוע אני לא מסוגלת להשלים עם זה?

זו הרי המציאות. והיא לא תשתנה.