לבד

דמאות של התרגשות ירדו מעיניי כשראיתי את טבעת היהלום בידיו, אותה כמות דמאות הייתה יום אחרי, כשהודיעו לי שהוא מת במלחמה, אני מנסה, מנסה בכוח לברוח מזה, לברוח מהזיכרון שלו, של החיוך המתוק שלו ושל העיינים הכחולות והחודרות שלו, התחלתי להתיש את עצמי, להתאמן עד שתצא נשימתי, מהבוקר עד הערב אני מתאמנת, בירי בריצה בהכל, רק כי אני רוצה להיות כמוהו להציל חיים ובזה להצתרף עליו אך אני לא מצליחה. אני נשלחת למשימות ריגול בצד השני ואני לא אומר שאני לא טובה בזה, יום אחד ציוותו אליי משהו, שערו השחור ועיניו הכחולות היו מדהימים אך לא היה אכפת, לאחר שחזרנו מהמשימה הוא אמר לי שהוא שם לב שמשהו לא בסדר איתי, שאני שקטה מידי, רזה מידי ועיני רקות מחיים, כשהסתכלתי במראה ראיתי שזה נכון, השמחה, העוצמה והחיוך שלי נעלמו ממני מאז אותו מקרה לפני שלוש שנים. הוא אמר לי שהוא רוצה לעזור לי, התחיל לדבר איתי בטלפון כל יום, להצחיק אותי ולהחזיר אליי את חיי הקודמים, יום אחד הוא לקח אותי לצד והניח את ידו על צעיף אדום שהיה על צאוורו
"את הצעיף הזה קיבלתי מארוסתי, היא נרצחה יום אחרי שהצעתי לה נישואין" הוא סיפר לי ודמעות עמדו בעיני שתינו
"גם אני הייתי כמוך עד לא מזמן, אבל יצאתי מזה וכך גם את" הוא חייך אליי, סוף סוף הרגשתי שמשהו אוהב אותי. לאחר עוד שנה הוא סיים את השרות בצבא ואני נשארתי קבע אבל המשכנו לשמור על קשר עד היום.
הלוואי שכל אחד ימצא אדם כזה, שיעזור לו ברגעים הכי קשים ותמיד תזכרו שלכל אחד יש מלאך, שעומד ומביט מהצד ומסתיר את כנפיו וברגע הנכון הוא יגיע