לבד\ יומנו של רון.

22-1-08

יומן יקר,
שוב אני.
כותב,
לך.
…
טעיתם פעם לָמָה האדם לפעמיים מרגיש לבד? ובכן, אני כן.
אני לא יודע למה, אבל לפעמיים זה פשוט בא.
לפעמיים לא בא לי לראות או לשמוע אף אחד. בא לי פשוט להתנתק. להתנתק מכולם, לפתוח את החוטים שמקשרים בינינו ופשוט להתנתק. וכשאני עושה זאת אני מרגיש לבד, כאילו אני היחיד שמתהלך לו בעולם הזה.
ואתם יודעים? לפעמיים אני אוהב את ההרגשה הזאת , אֶת הלבד הזה. אֶת זה שאתה יודע שאתה לבד בעולם ושלא משנה איזה מעשה תעשה, אף אחד לא יהיה שם כדי לבקר אותך, לרמוס אותך, להשפיל אותך.
אתה תהיה שם, עצמך, אותו אחד בעל מטר חמישים וחמש שכולם נהגו לגנות בשמות, לומר לו שהוא זעיר מדיי, גמד. ו- שבחיים, אף אחת לא תרצה להקים איתו בית, משפחה. אותו אחד שנהגו לרמוס, להשפיל, ולדרוך כאילו היה סמרטוט ריצפה. אתה תהיה שם, לבד. ותצעק לכל העולם, אותו עולם שכעת לא נמצא.
תצעק להם, לכולם. שאתה לא פחות טוב מהם ושאם אתה גמד אז הם שמנים, ואם אתה גמגמן וחסר ביטחון אז הם ילדי שמנת מפונקים ומחוצ'קנים. אתה תוציא את כל שעל ליבך, לא תפחד ממה שיגידו, הם לא פה, הם לא שומעים.
בעצם, אפילו אם הם כן כאן, אפילו אם הם שומעים, מה אכפת לך? שישמעו! שיסתכלו! שיורידו ראשם! שיתחרטו! שיודו שאף אחד, אף אחד אינו מושלם! שיתביישו במעשיהם!
..
הלֶבָד הזה גורם לי כל כך הרבה לבכות, וזה נדמה שהדמעות לא יעצרו לעולם, כמו נהר, תמיד זורם, לא מפסיק. לפעמיים לאט לפעמיים מהר אך תמיד זורם, בדיוק כמו דמעותיי.
כשאני לבד, אני בוכה, וכשאני בוכה אני אומר דברים, דברים שאני יודע שהם נכונים, כמו אדם שיכור, ששותה ושותה ושותה בלי הפסק. משתכר ואז אומר דברים, רק דברים אמיתיים, דברים שלא היה אומר אילו היה שפוי, ללא תחת השפעת האלכוהול.
אז ככה אני מרגיש, בדיוק ככה.
והדברים האלה, אלו שאני אומר, לעצמי. לא הייתי מסוגל לומר אותם ככה סתם, בגלוי, לפני כולם כי אני לא אדם כזה, אחד שאומר הכול. לכולנו יש סודות ותמיד חשבתי זה בסדר, בסדר לא לספר הכול. כי כך אני עושה. כל מילה חרוטה אצלי בראש, ובלב. כל עלבון, כל מכה, כל יריקה שמורה אצלי היטב, בשני פינות; בלבי ובראשי.
ואני מתפוצץ, זה בוודאי, אבל אני שומר הכול. לא פותח, סוגר, משאיר נעול, שֶמָה הכול יברח, יתנפץ, יעלם.
..
הדמעות מייצבות אותי, כן כמה שזה נשמע מוזר, הדמעות מייצבות ומחזקות אותי, כי כל פעם שהדמעות יורדות אני יודע שזה לא במטרה להרוס אותי אלה לייצב אותי, להחזיר אותי, שלא אפול. כשהן באות אני יודע שאני צריך להביט קדימה, רק קדימה, לא לפזול לצדדים אחרים. ישר, ללכת ישר, לא לסטות מן הדרך הישרה.

ואני מרגיש לבד, כן.
פעמיים רבות, טוב, אולי רוב הזמן, רוב חיי.
אבל אני אוהב לעצום עניים, לדמיין עולם אחר, טוב יותר. ולהתנתק.
להתנתק מכולם.
לא להחזיר את אותם חוטים שמקשרים ביני לבין העולם.
להיות זר, שאף אחד לא יכיר אותי, לא ישמע ממני, לא יבקש, לא יתחנן, לא יאמר, כלום. רק ישתוק, ככמוני, כמרגיש לבד, זר. לבד בעולם, משוטט ברחובות כגלמוד, כאיש איננו מכיר, או זוכר אותי.

ואולי עוד כולם יתחרטו, יום אחד.
על הכול.
אולי עוד אזכה לשמוע את המילה -"סליחה."
ולבקש סליחה בעצמי, מעצמי. על זה שדרשתי יותר מדיי, מעצמי.
ולא יכולתי לקבל הכול, מעצמי.
כי אחרי הכול,
אדם לא יכול לקבל הכול.
רק,

תחושת ריקנות.
בדידות.

ואצלי, גם אם כולם סביבי,
ולא התנתקתי,
כמו שרציתי,
אני מרגיש ככה,
לבד.
גלמוד.

ובסופו של דבר, הבועה התפוצצה.
שם הייתי,
לבד.
אבל גם עכשיו,
כשאני מחוצה,
מרגיש,
לבד.

וזהו, אני חושב.

-רוֹן-