לבד בעולם

זה די מצחיק מה שקורה פה.
אני בבית, חופש מהפנימיה, אמורה הכי לשמוח בעולם. יש לי את כל הנוחיות שלי. יש לי את המיטה שלי, האוכל של הבית, המחשב שלי, אפשר לעשות מה שבראש שלי. יש שקט…פרטיות, אבל אולי זו הבעיה…יש יותר מדי שקט.
לבד.
זה כזה מציק. כשאין מה לעשות… כשמנסים להעביר את הזמן. קמים בבוקר, אוקי ואז? אני הולכת למחשב. שעות….רואה סרטים, מעבירה את הזמן, זה כיף, מרגש, אבל אני מרגישה שריק לי. ריק לי ואין לי עם מי לדבר…. אך מה עוד אפשר לעשות?
הסחרחורת מהשעות המרובות מול המסך מתחילה להשפיע עליי, אך אין לי משהו אחר לעשות.
איך חופש יכול להיות כל כך כואב?
איך בפנימיה אני מרגישה חנוקה וסגורה, רק רוצה לברוח אבל מצד שני שם אני לא בוכה הרבה…ובבית אני כן.
ואיך אף אחד לא רואה?
ואיך את, אמא יקרה. לא רואה אותי באמת?
איך את יכולה תמיד לחזור על השיט הזה. את לא יכולה להתמודד איתי, נכון? את לא יכולה לומר לי לנקות, לעזור לך לנקות לפסח (למרות שאת בכלל לא מנקה…)
למה את פונה לאחותך שתחנך אותי כי את לא מסוגלת? למה נראה לך שהיא האבא שאין לי?
איך אני יכולה לקבל הודעה כזאת בהפתעה, שאני צריכה לעזור לך לנקות כשאת בכלל לא מנקה ולא מבקשת ממני שנעשה זאת ביחד.
ולמה זה מה שיש לי. לנקות. את יודעת…אני מרגישה רע מאוד עם החיים שלי כרגע. ואת אפילו לא יכולה לראות את זה. בטח שלא להבין את זה. לא את ולא אחותך וכנראה שלא אף אחד…
כי כאב הראש שמשתלט עליי מהצפייה המרובה במסך לא עוזב. אני לא עוזבת. כי זה הדבר היחיד שיש לי…
ואת? כל כך כאן אבל כל כך רחוקה…. כי זה מה שאת. ותמיד היית ככה.
כל כך פתטי….
את רוצה שאנקה ואני רוצה למות. מה את אומרת על זה אמא?