לבדי

לבד.
פשוט מרגישה לבד.
גם כשאני בין מליון אנשים שמחייכים אלי כאילו אני כל כך….
לבד.
גם אם אני אהיה ליד מי שהכי אוהב אןתי. ליד מי שהכי אכפת לה/ו ממני, בזוך אני אחזור להיות….
לבד.
לבדי בין אלפי אנשים שממהרים לענייניהם. מחייכים את חיוכם המזויף, עוד דקירת כאב לגופי עמוס הדקירות, לגופי הכואב.
עוד מכת מחץ שכאילו מדיעה לי על כל הטעויות שעשיתי בחחי.
טעויות שעשיתי כי ניסיתי להיות בנאדם, ניסיתי
פשוט ניסיתי.
אבל לא.
אף פעם לא יהי מי שיקבל אותי, כמו שאני. שלא ינסה לנצל אותי או לשנות אותי. פשוט יקבלו אותי כמו שאני. שיחייכו אליי.
מה ביקשתי?
מישו שיחבק אותי ויגיד לי שהכל יעבור? שבסופו של דבר אני אשכח מהכל?
אבל לא.
מאות אנשים רצים בדרכיהם. מחייכם לעצמם.
עשרות אנשים מדברים לתוך מכשיר.
יחידות אנשים יושבים בזוגות.
ורק אני….
לבד.
לפעמים באלי לבכות… באלי לבכות מהרגשת הלבד.
וכן.
יש לי משפחה, יש לי חברות, אני מקובלת, אני ה.. של החברה.
ועדיין. מרגישה כל כך….
לבד.
אז זהו.
אני חושבת שהעברתי את הנקודה.