לא רוצה לפחד יותר.

אני שואלת את עצמי, האם אני צריכה לקחת את השליטה?
להחזיק במושכות חזק חזק ששום דבר לא יתמוטט.
יתמוטט.
רק מלחשוב על זה נהייתה לי צמרמורת.
סליחה. בחילה.
וזה בסדר? אני מתנהגת בסדר עכשיו? הכל בסדר איתי? שאני לחלוטין משחררת?
אני מרגישה קצת על משהו…קצת יותר רפויה, קצת יותר סבילה.
קח אותי לאן שתרצה, אני איתך.
ואותן המחשבות ממש, שאותן שאני פורסת על הדף, הן שלט האזהרה שמהבהב אצלי במוח, גורם לי למחנק.
אמלה. סבתלה.
האם אני צריכה לעמוד על המשמר?
האם מותר לי פעם אחת לזרום ולהגיד מה שיהיה יהיה?
האם אני חייבת להיות בעלת אמונה שלמה כדי לשחרר את זה לאלוקים?
כי אני מרגישה שמשהו טוב קורה, ונכון שהרגשה תעתעה בי פעמים רבות בעבר, אבל עכשיו אני חושבת שזה אחרת. עכשיו זה לא תקווה. עכשיו זה מגיע מבפנים.
אולי באמת משהו ישתנה. אולי משהו כבר השתנה? שאפילו המוכרת בסופר שמה לב.
שאולי משהו יותר שקט בי? יותר מבין ומקבל?
יש איזה קול קטן שלוחש לי, דרוך וחסר שקט, לחישה כזו שיש לה הדים של רוח כהה אחריה.
מה קורה לך? שימי לב! רק שלא תיפלי! רק שלא תיפלי חזק.
ואם אני אפול, אני שואלת? מה כבר יקרה?
וחוץ מזה למה אני חייבת ליפול?
יש לי קצת חוסר ביטחון בעצמי, ואני לא מדבר על הסתכלות במראה…אני מדברת על הסוג שנותן לך לסמוך על עצמך, להיות מובל אחרי עצמך, לכבד את האינסטינקטים, לנשום ולהירגע ששום דבר רע לא יקרה לך.
אני פוחדת שמשהו ישתלט עליי, משהו שיהיה חזק יותר ממני. שהלב הטיפש שלי ילך אחר המוות בעוד המוח כבוי לזמן מה. אני מפחדת לאבד. אני מפחדת שוב לא להיות בעלת הרגשות שלי. אני מפחדת כל כך לפעמים עד שהפחד משתק אותי. אני לא רוצה לפחד יותר.
אני לא רוצה להיות מבוהלת יותר.
משותקת.
המחשבה מרחפת ואני מרגישה קצת חולה. חולה בקטע טוב. חולה בקטע שתכיני לי ארוחת ערב אמא ולדעת שלא משנה מה היא תעשה, היא תעשה טוב.
לשחרר שליטה. להיות אישה. לתת לעצמי קצת הפוגה, קצת…קצת…להיות רכה.
האם אני צריכה להיות מעורבת?
מה יקרה ללב שלי? האם הוא מספיק חכם בשביל לשמור על עצמו?
האם יש ממה להישמר?
ואם לא? אז מה?
אולי אני אהיה מספיק חזקה כדי לעבור רק את זה?!
אולי מספיק להיבהל ממה יקרה אחרי שאפגע, מספיק להשקיע כל כך הרבה אנרגיות על עמידה על המשמר.
אין לי כוח יותר. אין לי כוח יותר להחזיק ולהישמר.
רוצה קצת להרגיש.
וקצת פחות מפחדת ממה יהיה אחרי.
מי אמר שיהיה אחרי?