לא רוצה לעמוד בצפירה

כל שנה מגיע היום הזה, הכל נכבה, נודם ונעצר למשך 24 שעות, כופים עליי להנציח, לזכור ולכבד ואני באמת עושה את כל הדברים האלה – אני מגיע לטקס במקום ילדותי, אני עומד בצפירה, אני אפילו הולך לחלקות הצבאיות מדי פעם, רק אם ממש מכריחים אותי.

והאמת? האמת היא שאני לא רוצה לעמוד בצפירה, אני לא רוצה להגיע לטקסי יום הזיכרון ואני ממש לא מעוניין להגיע לחלקות הצבאיות. כל הטקסים האלה והכבוד שנותנים ליום הזה פשוט מחליאים אותי.

לפני שלוש שנים עומר שיכנע אותי לבוא לאזכרה של גל, הוא קבור בהר הרצל שם בחלקה עם כל המי ומי – רועי קליין, מייקל לווין, עמנואל מורנו ואפילו יוני נתניהו ורחבעם זאבי נמצאים לא רחוק.

אחרי שהאזכרה נגמרה ראיתי מדריך שמדבר בלהט על רועי קליין בפני קבוצת תלמידים, התקרבתי והקשבתי לדבריו.
המדריך דיבור בפאתוס על מעשה הגבורה של רועי קליין ועל ההקרבה שכולנו יכולים לעשות בחיי היומיום שלנו.
בזווית העין קלטתי שתי תלמידות תיכון דומעות, מתאפקות לא לפרוץ בבכי, הן היו צעירות מדי בשביל להכיר אישית את רועי קליין ולא נראה לי שהן היו קשורות אליו איכשהו ועדיין הן הרגישו שהסיפור שלו נוגע להן.

תהיתי אם מישהו יעבור ליד הקבר של גל. רציתי להאמין שמדריך יבוא וידבר עליו בפאתוס כזה כמו על רועי קליין. התיישבתי במרחק מה מקברו של גל וראיתי עשרות קבוצות של תלמידים ונוער, מהארץ ומחו"ל. לא מעט קברים נפקדו ודוברו באותו יום – מייקל לווין ורועי קליין ללא ספק זוכים לתשומת לב רבה, כך גם לי מט, מקס שטיינברג, עמנואל מורנו והבן של גרוסמן, אורי.
אבל אף אחד לא מדבר על גל.

לאט לאט אני מבין שאף מדריך לא יגיע לדבר על גל. הבחור הלוחמני מהצוות שלי, הביצועיסט, החבר הכי טוב שלי, לא מעניין מספיק.
בשביל כל מי שלא הכיר אותו ועבר ליד הקבר שלו הוא היה פשוט חייל שמת בתאונת אימונים, בעצם אפילו זה לא – "מת בעת מילוי תפקידו". זהו.

שנאתי אותם, את כולם – את הרועי קליינים והמייקל לווינים, את המדריכים ואת התלמידות הבוכיות, יותר לא חזרתי להר הרצל, אני מקווה שגל יסלח לי, אני פשוט לא יכול להיות שם.

יש לנו מנהג של החברים מהצוות להיפגש אחרי פסח לארוחה משותפת, זה סוג של אירוע חובה וכולם באים. בשנים האחרונות זה כבר אירוע עם כל בנות הזוג והילדים.
שנה שעברה קיימנו אותו שוב וכרגיל כולנו נפגשנו ואחרי שהחלפנו זכרונות, צחקנו על הפוזות של המפקד מהטירונות ואכלנו טוב התיישבנו רק הצוות ועשיתי משהו חריג. "תגידו, מישהו יודע מה שלום אורית?"

יש לנו בצוות חוק לא כתוב בל יעבור שאף אחד לא קבע וכולם הסכימו עליו – לא מדברים על אורי.

אורי היה חייל בצוות, ג׳ינג׳י חייכן ומצחיק שתמיד ראה את הצד החיובי, בטירונות הקשה, במסלול ואפילו בסדיר השוחק תמיד חייך ואמר "יכול להיות גרוע יותר" עד שיום אחד נועם חזר משמירה באמצע הלילה ומצא אותו בשירותים אחרי שירה לעצמו בראש.

אף אחד לא הצליח להבין למה עד שהגענו לשבעה אצל המשפחה. אני לא רוצה לדבר על המשפחה שלו אבל אני רק אגיד שלאמא שלו קוראים אורית.

"נראה לי שהיא עדיין במוסד גמילה" ענה לי איציק בהיסוס "אני מודה שאני לא מעודכן כל כך" אמר נועם במבוכה וכל שאר הצוות הנהן בהסכמה. "ומה לגבי טל, אחותו?" שאלתי. "ראיתי אותה בתל אביב בחודש שעבר" ענה כפיר בעליצות מסויימת כאילו ענה נכון לשאלה של המורה "האמת שהיא התלבשה כאילו היא נמצאת בקוטב הצפוני ועדיין עם כל השכבות אפשר לראות שהיא רזה בקטע קיצוני"
נושא השיחה התחלף מהר מאוד וגם האירוע נגמר לאחר שעתיים נוספות.

לאחר כמה שבועות הגיע יום הזכרון. הלכתי לבית העלמין של רחובות ופניתי לחלקה הצבאית. ראיתי את אורית וטל עומדות שם לבדן ומחכות לצפירה. לא היה צורך בהיכרות או אפילו בברכת שלום, אורית דומעת בשקט וטל עומדת לידה עטופה במעיל ורועדת מקור. הצפירה נשמעה ושלושתנו עמדנו שם. לאחר שקול הצפירה פסק פרצתי בבכי. לא יכולתי לעצור, נפלתי על ברכי מול קברו של אורי ופשוט לא הצלחתי להשתלט על עצמי. אורית וטל מיד כרעו אליי וחיבקו אותי כששתיהן בוכות איתי. "אני מצטער" חזרתי ואמרתי להן כשכל פעם הן פשוט אוחזות חזק יותר.

אני לא רוצה לעמוד בצפירה. טקס מעצבן שכופים עליי לזכור. אני לא צריך צפירה בשביל זה, אני זוכר כל יום את גל ואורי. האמת שהייתי שמח שלדקה אחת, אוכל לשכוח.