לא קיים
"חשבת שאכפת להם?" הקול שלו היה ארסי מתמיד, אך כבר התרגלתי אליו. תמיד בתוכי, תמיד בראשי. אומר את הדברים הנכונים בזמן הלא נכון. מזכיר לי שאני אשם כשהכל הרוס. תוקע עוד סכין כשאני נשבר. מוסיף חתך כשהלהב בידי רועד. מחייך אל מול הכאב הנורא, מזכיר לי שאני אשם בכל מה שרע.
"כבר חשבתי שהבנת. אתה לבד. למה שלך, יהיה מגיע משהו? או מישהו? נועדת להיות לבד." אני בולע את רוקי, מנסה לנשום למרות האבנים שמעיקות עליי כבר יותר מדי זמן. עיניי מוצפות בדמעות, וראייתי מטשטשת. לא, לא כאן. אני מזכיר לעצמי. אסור לך לבכות כאן. הם נמצאים כאן. הם יהרגו אותך, הם יכו אותך. אתה צריך לשמור על עצמך. נשימה אחת. עוד אחת. בשקט. דומם, לא קיים. לא מושך שום תשומת לב, לא עושה רעש, לא משמיע צליל. אני לא קיים.
"אל תבכה, חלשלוש. אני גורם לך לבכות? מה יקרה כשהם יבואו?" הקול ממשיך, לא עוזר. אני ממשיך לנשום, פעם אחד פעם, מנסה להפסיק, להתמקד במשהו. אני לא יכול, אני לא יכול להישבר כאן. אני חש את הדמעה הראשונה על לחיי הימנית, ומרוב בהלה קם ממקומי. הקול בראשי מצחקק, צופה בי משחית עוד יום. המורה מביטה בי, שותקת, אך אני חש את השיפוט שלה על עורי, דביק וכואב. בנשימה עצורה אני יוצא מהכיתה, בצעדים נחושים וקצובים. אני לא נשבר, אני לא נשבר, אני לא בוכה, לא כאן. אסור לי לבכות. הדמעות האלה… הן יביאו לסופי. אני מכחכך בגרוני, מתחיל לרוץ לכיוון שירותי הבנים. בתוך התא המבודד, לאור הפלורוצנט הלבן והחיוור, אני סוף – סוף לבד. אני משחרר את הכול, מרשה לדמעות ליפול, מרשה לנהר לזרום, מרשה לקולות לצרוח. מרשה ללהב לחתוך, מרשה לדם לפרוץ, מרשה לכאב להירגע. הצלצול נשמע, ואני יודע שעליי לשתוק. אני מכסה את זרועותיי, מנגב את פניי במהירות, ידיי רועדות. אבל זה מאוחר מדי. הצעדים מתקרבים, והצחוק שלהם מתערבב עם הצחוק של הקול בראשי. אני שותק, מתיישב על האסלה, מעמיד פנים שאני לא כאן. אם אני אאמין שאני לא קיים, האם אעלם כבר? האם הכל יגמר? לא. זה מאוחר מדי. הם דופקים על התאים, מזהים את התא הנעול במהירות. הם דופקים על התא, בועטים ומרביצים, מצחקקים ביניהם. לא לוקח להם זמן לפתוח את הדלת למרות המנעול, שעם קצת השקעה נפרץ בפשטות. החיוך מופיע על פניהם כשהם רואים את עיניי האדומות, את הסומק על לחיי, את הרעד בידי. אני עוצם את עיניי, לא רוצה להביט יותר בהם. וכשהם גוררים אותי מהתא שלי, וזורקים אותי אל הקיר, אני ממשיך לעצום עיניים. אני לא קיים. אני מרגיש מכה בצד הימני של פניי. אני לא קיים. עוד אחת, בבטן. אני לא קיים. הפעם זו בעיטה, היישר בצווארי. אני לא קיים. המכה האחרונה היא החזקה ביותר, אגרוף חזק, היישר אל חזי. אני, לא קיים.
תגובות (12)
סאני זה אמיתי?!!
מה קורה סאני? למה אתה פתאום ככה, מדוכא יותר מתמיד… איפה סאני שהיה צוחק איתנו על התחת של מאט סמית וצשייר החתול? …
זה כלכך עצוב ופגיע, הסיפור הזה.. ואתה בכל זאת כותב מושלם..
אני לא יודעת איך להגיב.
אני מרגישה אשמה.
תגיד לי, בבקשה שזה לא אמיתי!!!!!!
אני ממש בוכה כאן, אני מרגישה שהלב שלי נשבר. הסיפור פשוט מושלם.. אתה כותב כל כך יפה…
אני ממש ממש מקווה שזה לא אמיתי.. בבקשה..
אתה ממש שובר לי את הלב…
אני ממש בוכה כאן.
זה כול כך עצוב ויפה בו זמנית…
זה אמיתי? בבקשה תגיד שלא…
סאן, זה לא טוב לא להתקיים
והפעם לא חייכתי. משמע שזה נגע בלבי, ולא מעט. סאני, אם אומר לך, שבלעדיך, החיים היו נראים אפורים יותר מתמיד, היית מאמין לי? אני לא חושבת ככה, אתה לא תאמין לי, נכון? שאלות הם חלק מהחיים שלנו. ותשובות צריך לגלות, ואני רוצה לגלות אותן. בבקשה, סאני, תאמין שבאמת לכולנו אכפת ממך, מכיוון שזו האמת. תנסה להאמין, למרות שאתה כמעט בטוח שזה לא יצליח, או אפילו כבר בטוח לחלוטין. ניסיון לא יזיק. הלוואי שיכולתי לעמוד שם לידך, אבל זה לא יקרה. חבל. דווקא האנשים שהכי רוצים לעזור, תמיד כל כך רחוקים (מניסיון אישי) ובכל אופן, אין לי מילים. בכלל. אף פעם. ואני בספק אם גם יהיו לי. אין טעם לשאול את אותן שאלות, לומר את אותן מילים שוב ושוב כגלגל ענק (שפה הוא די קטן) וכבר אין לי שום דבר. הכל נעלם. מתפרק. אבל מספיק לדבר עליי, אני לא מעניינת במיוחד. אז… לא, אני לא בוכה. אבל גרמת ללב שלי להיצבט. ני מקווה שזה לא אמיתי, אבל יש לי הרגשה נוראה שזה כן, או לפחות דומה מאוד.
מצטערת על כל ה… תגובה הארוכה הזו. טוב… אני מניחה שלילה טוב.
אני כל כך מזדהה איתך סאני…
ברמות שאני לא יכולה מסוגלת או מוכנה נפשית להסביר.
ולי דווקא כן יש דמעות בעיניים, כי כנראה שאני חלשה יותר משלי.
אבל בבקשה, אני מתחננת, אל תיכנע. אנחנו כאן, ופה אתה כן קיים. יותר מכל אחד אחר, פה הזרקור מכוון אליך. והאל שאני לא מאמינה בו יודע שאתה ראוי לזה.
אל תיכנע סאני, בשביל אלא שכבר נכנעו תישאר חזק. תישאר קיים.
הפחד מראה לך את החולשה שלך, כשתבין מה החולשה שלך, תבין על מה להתבגר.
ואז תהיה חזק יותר מהם.
תחשוב על זה, זה יעזור לך.
סאני… אתה, אתה נעלמת…
בבקשה לפחות… תגיב. שנדע שאתה עדיין… פה.
טדי, דיברתי איתו לפני כמה ימים.
זה כל כך עצוב…,וגם אני לפעמים משתדלת לא לבכות בכיתה אלא בבית לפרוק הכל…,אבל תתעודד!,תראה כמה חברים יש לך פה!,לכל זמן ולכל צרה! ^-^
שלום סאני,
אני ממש מקווה שאתה טורח לקרוא את זה מאי-שם בלונדון, כי הולכת לשפוך פה את הלב.
אתה מכיר את הסוג הזה של האנשים באתר שכשמשעמם אתה נכנס לדף פרופיל שלהם ובודק אם יצא להם סיפור חדש? גם אם לא, בשבילי זה אתה.
אני לא איזה סטוקרית מוזרה או משהו (באמת שלא) אבל הצורת כתיבה שלך כל כך קלילה, או לחלופין- כל כך כבדה, שאי אפשר לא להזדהות עם שני המצבים הקיצוניים האלה.
בזמן האחרון שמתי לב שאתה נעשה יותר ויותר דיכאוני, ושכנראה החיים בלונדון הם לא רק לצרוח מהקומה השניה של האוטובוס האדום (חלום אישי שלי) אלא יותר לקפוץ מבניין.
ואתה יודע מה? אני מבינה אותך לגמרי.
כן, גם אני חתכתי. אני מודה- אלו לא היו חתכים עמוקים ואמיצים שמשתרעים על כל אורך היד, אלה היו חתכים קטנים ופחדנים, דקים וחוורים.
ואני מכירה את ההרגשה- שבבת אחת אתה רוצה גם לצרוח וגם לשתוק במשך כל חייך, אני מבינה את זה, תאמין לי.
אבל עכשיו מגיע הזמן שאני מבקשת ממך משהו, למרות שאין לך מושג מי אני, ולמרות שסביר להניח זה יהיה קשה מאוד.
בבקשה תפסיק.
כי אני יודעת- יש מליון סיבות לחתוך, כמו שיש המון סיבות להתאבד, הקושי הוא למצוא את הסיבות למה לא לעשות את זה- זה החרא, עם זה אתה צריך להתמודד.
ואתה יודע מה אני חושבת לגבי הביריונים המטומטמים חסרי הביטחון האלה? שהם זבלים, והם אפסים, ואתה לא צריך להתייחס לאף אחד מהם.
והכי חשוב- יש לך אותנו, ו״אותנו״- זאת אומרת את כל קהילת אתר סיפורים, שמתים עלייך ועל הסיפור והשירים שלך, ובמיוחד על העדכונים שאתה חושב שהם חסרי טעם אבל אתה לא מבין איך זה נחמד לקרוא את קורותיו של אדם שאתה לא מכיר.
אז סאני, בבקשה, אל תעשה כלום.
אתה לא לבד, מבטיחה.
אוהבת מאוד, רובי, וכל קהילת אתר סיפורים.