לא משהו, אני יודעת!

האישה שכבה על מיטתה כמי שהייתה שלמה עם גורלה האכזר,
היא הייתה מאוד יפה אלמלא העייפות והכאב שנראו בענייה החומות והנעימות.
"תתמודדי, יקירתי, אני כבר אפילו הספקתי להילחם בזה, עכשיו תורך." לחשה האחות והתכוננה לבאות.
אנני גריפין כרעה ללדת בעלית גג שבבית הקטן והמוכר לתושבי הכפר. "בית יפה אך עברו מורכב." אמרו לאורחים אשר שאלו עליו. אף הכוונה הייתה ברורה, הבית מביא רק צרות.
לכן אף תושב לא חשב שאנני גריפין האהובה תשרוד, חוץ מהאחות, אך אפילו היא כבר כמעט עיבדה תיקווה.
"קדימה!" עודדה בנחת את האישה המותשת.
כאשר קרני השמש הראשונות הסתננו מבעד לסדקים בחלון כבר שכב תינוק קטן ואדמדם בעל פלומה קטנה של שער זהוב לצד האישה החיוורת. "היא לא תשרוד." העבירה בבכי האחות לבעל המדוכא. אנני נאנקה בחולשה וליטפה בקושי את הילדון הקטן.
האחות, אשר האמינה שהאישה צריכה לבחור שם לתינוקות, שאלה, "יש לך שם?"
אנני הביטה בקרני השמש החמימות והעדינות. "פול, פול דיווי גריפין." האחות חייכה ופתחה את החלון למחצה.
האישה, אנני גריפין, שכבה זמן מאוד מועט בחיים וכבר לאחר כשעתיים גופה היה חיוור ודומם. "או, אנני." מירר בעלה בבכי וליטף את השער הבלונדיני של אשתו. "אנני."
רק למחרת הצליח בעלה של אנני להתבונן בתינוק ישירות, המראה שלו מצא חן בעיניו. "הוא דומה לה!" אמר בגאווה לאחות שרצתה כבר ללכת.
כך החלו חייו של הילד הקטן והנפלא, בבית מלא צרות.