לא מוזר, אלא מיוחד

עמדתי מול המראה בחדרי, וניסיתי לשרטט אייליינר(קו שמשורטט מעל העין), בצורה ישרה, ידי רעדו. "תוכל לשים גם לי אייליינר?, אני לא ממש מצליחה", אחותי מעיין, עמדה בפתח חדרי "אני יכול לנסות, כי לי כרגע זה לא ממש מצליח" "בטוח תצליח יותר ממני, אני פשוט כושלת" הנהנתי, היא הזיזה כמה בגדים, והתיישבה על מיטתי. האייליינר יצא דווקא יפה, בהתחשב בעובדה שידי רועדות. "איך?", שאלתי אותה "מהמם" השיבה וניגשתי אליה והתחלתי לשרטט לה גם. "אתה לא מפחד?", שאלה "מ..?" "אתה יודע, בית ספר חדש, אנשים חדשים, הרי שנינו יודעים, שאתה לא בן שגרתי" " קצת חושש, מהתגובות, אבל מנסה להזכיר לעצמי, שזה אני, ושיקבלו אותי כמו שאני", השבתי לה "הלוואי שזה היה כזה קל כמו שאתה מציג את זה" "נכון, אבל בלי להישמע שוויצר יותר מידי, אני גאה ושלם עם מי שאני" "הלוואי שלי, היה את האומץ ללכת נגד הזרם, לשבור מוסכמות" אמרה ובקולה נשמע מעט קנאה. "איתי, מעיין אתם צריכים לצאת כבר" שמענו את אמא מלמטה, "אנחנו כבר, יוצאים" השבתי לה, וסיימתי לשרטט למעיין את האייליינר. "תודה" ובחנה את עיניה, במראה "אם אני הייתי עושה את זה, זה היה נראה כאילו הלכתי מכות" אמרה בחיוך, ויצאה מהחדר. נעלתי את הדוקטור מרטינס השחורות שלי עם הניטים, לקחתי את התיק וירדתי למטה. אמא, ומעיין היו למטה, זה שלך, אמרה והצביע על הכריך, שעל שולחן האוכל. "שיהיה לכם יום מוצלח", אמרה אמא לשנינו ונשקה לראשנו, ויצאנו לכיוון בית הספר. בית הספר היה במרחק חמש דקות הליכה מהבית. הרחוב היה מלא באימהות נרגשות וילדים גם כן נרגשים.
נכנסו בשער בית הספר עם עוד תלמידים, שפטפטו, בעליזות זה עם זה.
ליבי הלם בחוזקה, "אל תשים לב למה שאומרים, או לפחות תשתדל, כי כמו שאמרת לי בבית, אתה שלם עם עצמך, ואל תיתן לאיש, לגרום לך לפקפק בדרך שלך". עודדה אותי מעיין לפני שהתפצלנו כל אחד לכיתתו. "תודה", אמרתי והתפצלנו כל אחד לכיתתו. שחלפתי במסדרון גדוש התלמידים, ראיתי מבטים ננעצים בי. לא שגרתי במיוחד, לראות בן עם אייליינר, ומסקרה. " פורים, עוד כמה חודשיים טובים" צעק נער אחד וכל החבורה שהייתה אתו התגלגלה מצחוק. נזכרתי על הפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר הקודם כך, לחברים היה נראה קצת מוזר, אך קיבלו אותי. פה, יצטרכו להתרגל אלי, אל השוני שלי. ונזכרתי במשפט הקבוע של איימי אתה לא מוזר, אתה מיוחד. הגעתי אל כיתתי, והתיישבתי בשולחן צדדי, לא רציתי לבלוט. תלמידים נוספים נהרו אל הכיתה. והצלצול, הדהד ברחבי בית הספר. המקום לידי, נותר ריק. המורה נכנסה, היא נראתה בשנות השלושים לחייה, שערה היה שחור והגיע עד לכתפייה על שפתייה היה אודם אדום בולט. היא לבשה מכנס ג'ינס פשוט וטישרט קצרה, בצבע כתום. "בוקר טוב, בבקשה להתיישב במקומות, ולהיות בשקט". אט אט כולם התיישבו, והקולות דעכו. "שוב, בוקר טוב לכולם, מקווה שהיה לכם חופש מוצלח, השנה אתם כיתה י'א , כיתה רצינית עם בגרויות" הפסקתי לשמוע את דיבורה, מחשבותיי נדדו למקום אחר, חשבתי על החברים בחיפה, על כמה כעסתי על הורי שעזבו את העיר, ועברו לרעננה, בעקבות עבודה של אבי, כמה חששות ליוו את המעבר הזה. התנערתי ממחשבותיי ברגע שמעתי את שמי. "איתי, תרצה להציג את עצמך?", שאלה המורה, כול המבטים ננעצו בי "זה הזה, שחושב שפורים כל השנה" שמעתי מישהו מתלחש מאחורי. קמתי ופסעתי לקדמת הכיתה, הלחשושים לא פסקו. "אני איתי, עברתי לפה מחיפה, וזהו" "תגיד, מה הקטע של איפור, מתחבר יותר מידי לצד הנשי שלך?" שאל בלעג, והכיתה פרצה בצחוק רועם. לא להיפגע, זה ילדים מפגרים, אמרתי לעצמי בראשי, לא להשפיל את הראש, אתה גאה במי שאתה, המשכתי לעודד את עצמי בראש. "אני אוהב, וזה תחביב שלי" עניתי ללועג, וחזרתי למקום מושבי. "טוב בוא נמשיך, עם השיעור", אמרה המחנכת, במהלך השיעור היא דבירה על המשך השנה, ואף אחד לא המשיך ללעוג לי.
הצלצול הדהד ברחבי בית הספר, ויצאנו להפסקה, הלכתי לחפש את מעיין בשכבת ט', מצאתי אותה, כמו ששיערתי היא הייתה, מוקפת בבנות. למעיין הייתה את היכולת לרכוש חברים בקלות. ברגע שהיא ראתה אותי היא יצאה ממעגל הבנות, וניגשה אלי, הבנות הביטו בי ובה במבטי תדהמה "מה, אח שלך הוא ההומו הזה?!" שאלה אחת כנראה השמועה עלי פשטה כמו אש בשדה קוצים. "אני לא הומו" השבתי לה "ומה הבעיה בהומואים?" שאלתי, "עזבו בנות, סתם שתי מוזרים" והתרחקו "אני מצטער", אמרתי למעיין, "שטויות, סתם מפגרות, שלא יודעת להכיל את מי שלא כמוהן".
היום זחל, באיטיות, המשיכו לזרוק ההערות, והתעלמתי.
בסוף היום נכנסתי לשירותי הבנים, כמה בנים היו שם. הוצאתי את האייליינר מהתיק ותיקנתי אותו, מול המראה "אפשר גם?", שאל משיהו בקול ציני "אני רוצה להתחבר לצד הנשי שלי", העיר אחר והם התגלגלו מצחוק. הוצאתי את המסקרה, ושמתי אותה גם כן, "אני שמח, שאני מהווה עבורכם בידור, הרי לצחוק זה בריא" עניתי בציניות, ויצאתי מהשירותים. התקדמתי, לשער בית הספר, וראיתי את מעיין לבדה. ניגשתי אליה והלכנו יחד הביתה.