מחסום כתיבה

אני נאנח;
אני לא יכול יכול לכתוב.
כלבים נובחים, ילדים קוראים זה לזה מתוך משחק –
ואיזה משחק אני משחק?
…
מה אני עושה פה?
אני עייף מכדי לחשוב על התשובה.

זה חודש אלול? או שמא הגיל? או שזה פשוט אני?

האמת היא שאני יודע מה משמעות העייפות הזו – אני מכיר אותה. היא לא זרה לי. וגם הרגעים האלו לא זרים לי. כשאני מרחף מחוץ לעצמי, מביט על חיי מבחוץ.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני לא שמח במה שאני רואה. אני מוקיר תודה. הגעתי למקומות שלא חשבתי שאצליח בכלל להתקרב אליהם.

אבל לשם מה?

מעבר לחברים, מעבר לאהבה, מעבר למשפחה – מעבר למטרה ולמשמעות. מעבר לעתיד – ברגע זה.

חשבתי שכבר עברתי את הגיל של רגעי החיפוש הללו. חשבתי שמצאתי. זהו, עכשיו רק נותר לעשות.

ואז קראתי סיפור מסע, הרפתקאות, תרבויות שונות – עולמות חדשים. והאש הזו ניצתה שוב בתוכי, מעמידה בספק את כל מה שאני מאמין בו.

לא בפעם הראשונה, ובטח שלא בפעם האחרונה.

והתחושה הזו, היא לא קשורה לא למעשי, לא להצלחתי, לא לחברים שלי או למשפחה שלי.

התחושה הזו זועקת מתוכי, מאיימת לפרק את כל מה שעמלתי לבנות עד כה. הרגשתי כך בעבר, ובטח ארגיש כך גם בעתיד. הקול הזה ימשיך לקרוא לי ללכת.

זה לא שלא אכפת לי, זה לא שרע לי בחיים, זה לא שאני נמהר או קל דעת.

ובכל זאת,
הקול קורא לי,
ואני שואל את עצמי:

האם אני הולך..?