לא זורעת מתוך הפחד לנבול

מצאתי את עצמי שוב מוערבת בוויכוח מטופש
וחסר טעם…הרי זה ברור שאני מסכימה עם הנאמר
אך קשה זאת לומר.

קשה להתמודד ואינני יודעת כיצד ואיך
כיצד משתיקים את הצחוק המגיע מבושה פנימית
וכיצד מניחים יד אחרי שפרצופנו עוותו לנגד המצב

אני רוצה לצעוק שטעיתי,באמת לא התכוונתי
אך זה משהו שבתוכי,משהו שעדין לא הוגדר
ולכן אינני יכולה לומר דבר

והחיוך שבפני נועד לא כדי ללעוג לאכפתיות
אלא כדי להסתיר את מה שמסתתר פנימה
מין חולשה וכעס עצמי שלא ניתן לתאר
שקודם צריך לתעד ביני לבין עצמי
כי זה משהו בתוכי

אני מביעה כעס נכון
אך אילו הייתם רואים כמה חמלה
והבנה מתחבאים בתוכי

יש לי מין טבע כזה להראות לעולם
את כל מה שאני לא פנימה
אני יכולה להראות פלדה
אך אני רכה ושבירה כלכך
אני משתוללת מכעס אך רוצה לחבק

אני מבינה,באמת שכן
אך אני רוצה להראות גם צד אחר
אני רוצה להיות כמו כולם
עומדים על המשמר,על שלהם
מחכים למילה חדשה שתביע
משהו אחר שעדין לא הכרתי

אני מצטערת על הכל
על כל הפעמים שהכנסתי
את החוסר אמונה שלי ביקום
פשוט חששתי מליפול

מצטערת על הכעס
שגרם לאי נוחיות
שבעצם בתוכי הבנתי

מצטערת שצרחתי שנאה
שבאמיתו של דבר
מתחולל בי חשש
לאהוב

וכל אלו היו מתוך הטיפשות שלי
שלא יראו אותי,את מה שבאמת
שלא אהיה חשופה,שלא אפגע
מנגון של הגנה עצמי שבעצם הלך נגדי
הרס לי קשרים,ניתק פרחים מין השורש
רק מתוך הפחד לנבול.

לא ידעתי או יתכן שרק שכחתי
שגם אחרי הכל השמש תזרח
שלהפגע זה לא סוף העולם
שזה חלק מהחיים.