לא הכל צפוי #2

״הי חמוד, למה אתה בוכה מתוק?״ שאלתי את הילד הכי חמוד ומתוק ויפה שראיתי כל חיי. הוא היסתקל עליי עם העניים הגדולות שלו ושתק. הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו, הוא רק היסתקל ושתק. ״איך קוראים לך חמוד?, איפה ההורים שלך?״ שאלתי מנסה להבין לעזור. הוא המשיך לשתוק ולהסתקל וליבחון אותי עם העיניים הגדולות שלו. ״כואב לך?״ ניסיתי עוד פעם. הוא הנהן עם הראש ודמעות חמות זולגות מעינייו. רציתי לבכות ביחד איתו. כזה קטן חמוד עם כזו עוצמה. חמוד כל כך. ״אוי חמודי, בא תראה לי אני ינסה לעזור לך..אוי וי יורד לך דם! בא חמודי נישטוף את הפצע.. הנה.. רוצה פלסטר? טוב שנייה אני יביא פלסטר. תחכה לי פה״ רצתי הבייתה כמו מטורפת. ״פלסטר! איפה פלסטר?!״ שהוא לא יברח!
שמתי לו פלסטר הבאתי לו מים לישתות ואפילו שוקולד טעים. הוא חייך אליי חיוך מתוק שחשף את הגומה שלו. ״איפה הבית שלך? איפה אתה גר? רוצה ללכת הבייתה?״שאלתי אותו ״לא, אני רוצה לשחק עם החברים שלי בגינה״ הוא חייך עוד פעם חיוך שגרם לי להנמס ״אז רוץ חמוד, לך תשחק!״ הוא התחיל לרוץ ופיתאום ניזכרתי ״היי רגע!״ הוא נעצר והיסתובב אלי במבט מצפה ״איך קוראים לך בכלל?״ צחקתי ״אדם״ הוא צחק ״לי קוראים אנה״ אמרתי לו הוא חייך ורץ לגינה לחברים שלו להמשיך לשחק.